"ראויה לתואר יצירת מופת," זה מה שאלי הירש כתב על "יולדות". זה קורה ליוצר פעם בחיים, דבר כזה. שמבקר שירה ותיק וחשוב וחכם ודייקן בעיתון הגדול במדינה כותב דבר כזה על משהו שיצא תחת ידיך, תחת נפשך. ולפעמים בכלל לא. בדרך כלל אף פעם לא. ולא ישנתי כל הלילה. מהתרגשות, משמחה מאושרת, מפלא. יא אלוהים, בעצם, יא איריס. קרה פלא לפלא.
תודה עמוקה לאלי הירש, אני חותמת על כל מילה שכתב, כולל הכותרת. אני באמת שותה עם שתיים סוכר (למה שניים?). מתוקים הם נחמה. רואים את זה על הבטן שלי.
תודת עולם לנוית בראל ה-עורכת העילאית שלי, המזהירה, הכל הכל הכל היא יודעת ורואה, בלעדיה אני כלום, לאלי אליהו, ה-משורר וה-עורך הגאון, אין לתאר איזה גאון הבן אדם הזה, למיה טבת דיין אחותי, מורתי, אהובתי.
תודה לכל עשרות הנשים שחיזקוני להמשיך לכתוב את "יולדות" ו"שיעורים בפרידה". תודה שאין לה שיעור.
תודה להילה שפיר, לרננה סופר, ומעל לכל לדובי איכנוולד ולאייל דדוש, ההורים שלי בבית ידיעות ספרים. כמו ילדה, אני כל כך רוצה שהם יהיו גאים בי, כי הם משקיעים בי כל כך. ואיזה אושר זה להביא תעודת הצטיינות הביתה.
לנעמי שלי, שיצאה בחיים מה"יולדות" הזה. לילדים שלי. למוש. לאבא שלי ולאמא שלי, שבשמיים ובארץ.
תודה כל כך לכולכם, כל מי שלקח אליו את פלא, קורא אליו את פלא, כותב לי עליו, תודה תודה תודה. מותשת מרוב שמחה. הולכת לישון. שבת שלום.
למבקשים לקרוא את הביקורת של אלי הירש במלואה, ומצרפת את השיר המדובר בפתיח:
הַהַבְטָחָה
וּמִמָּחָר נַחְזֹר לַהַתְחָלָה,
לְפֶתַח הַבְּרִיאָה
לִזְמַן בּוֹ לֹא הָיָה לָנוּ עָבָר וְלֹא הָיָה לָנוּ
דָּבָר מִלְּבַד הָאוֹר, הַדָּם, הַנְּגִיעָה
נִלְבַּשׁ מְאוּם, נִשְׁתֹּק וְנִתְבּוֹנֵן
בִּמְנוּסַת הָאַיָּלוֹת
עַל קִיר הַמְּעָרָה הָאֲדַמְדַּם
כּוֹכְבֵי הַלֶּכֶת כְּמוֹ הַלְּבָנָה
בְּמִלּוּאָהּ יְרוֹפְפוּ
בְּאִטִּיּוּת אֶת דֹּק הַחֲשֵׁכָה
לֹא נְחַכֶּה לִכְלוּם, מִלְּבַד
לַהַבְטָחָה.
בַּבֹּקֶר נְעַבֵּד אֶת נְקִישׁוֹת רַגְלֵינוּ
בַּסְּלָעִים, בָּעֵשֶׂב, בִּתְלוּלִית
הַנְּמָלִים וְאֶת יִפְחוֹת הָאֲדָמָה נָסֵב
לַהֲבָרוֹת, קַוֵּי מִתְאָר לְאוֹת, מַעַיְנוֹת
גֵּבִים לְפִסְקָאוֹת
שְׁלֵמוֹת, נִמְצָא מִלִּים חֲלוּפִיּוֹת
לָעִצּוּרִים וְלַדְּגֵשִׁים, לְסִימָנֵי הַשְּׁאֵלָה,
הַמְּתִיחָה, עַד שֶׁתַּחְלִיק בֵּינֵינוּ
הַשָּׂפָה בְּרֹךְ
כִּלְטִיפַת פַּרְוָה
שִׁירָה הִיא מַחֲסֶה, הִיא חֵיק
מָקוֹם לְהִתְנַחֵם עִם רֶדֶת הַבְּדִידוּת
לִמְצֹא בּוֹ מְנוּחָה
לֹא נְדַבֵּר עַל כְּלוּם, מִלְּבַד
בַּהַבְטָחָה.
גִּשְׁמֵי פִּתְאֹם יַנִּיחוּ מַיִם בַּנְּהָרוֹת
כְּשֶׁנִּהְיֶה צְמֵאִים
נִשְׁתֶּה מִתּוֹךְ גְּבִיעֵי עָלִים, פִּנְכוֹת פְּרָחִים
אֵינִי יוֹדַעַת מָה נֹאכַל
אֶפְשָׁר שֶׁנְּלַקֵּט פִּרְאֵי פֵּרוֹת
לַאֲרוּחָה (שְׁקֵדִים וּפֶטֶל בַּר)
בַּלַּיְלָה נִתְחַכֵּךְ כְּמוֹ אֲבָנִים
עַד שֶׁתִּפְרֹץ בֵּינֵינוּ אַהֲבָה
נֵשֵׁב מוּלָהּ וְנִתְפַּעֵל, אֶפְשָׁר
שֶׁנִּתְכַּסֶּה בָּהּ כְּמוֹ שְׂמִיכָה, (כָּל אֶחָד יִמְשֹׁךְ
אוֹתָהּ לַצַּד שֶׁלּוֹ, אִם לֹא תִּהְיֶה
דֵּי רְחָבָה)
כָּךְ אוֹ כָּךְ
לֹא נִתְפַּתֶּה לִכְלוּם, מִלְּבַד
לַהַבְטָחָה.
בֵּין לְבֵין נָבוּז לַבִּירוֹקְרַטְיָה, לַסְּטָטִיסְטִיקָה
לַמְּשִׁיכָה לְכֶסֶף, לָרְדִיפָה אַחַר הַהַצְלָחָה
וּנְמוֹטֵט אֶת כָּל הַסֵּדֶר הַקַּיָּם שֶׁל
יְלָדִים (שְׁלֹשָׁה)
וּמִשְׁפָּחָה וְלֹא נִשְׁאַף לִכְלוּם,
מִלְּבַד לַהַבְטָחָה.
נָשׁוּב לַחְשֹׁב שֶׁהָעוֹלָם שָׁטוּחַ
כְּמוֹ כַּף יָד פְּקוּחָה, כְּמוֹ יָם חָלָק
רָחְבּוֹ כְּרֹחַב שְׂדֵה הָרְאִיָּה,
נִשְׁכַּח אֶת הַגַּלְגַּל,
אֶת הַחַשְׁמַל, אֶת הַמְצָאַת הַדְּפוּס וְהַנְּיָר
גַּם אֱלֹהִים, צָרִיךְ לוֹמַר, יַחְזֹר
לִהְיוֹת סוּג שֶׁל שְׁמוּעָה
ולֹא נַאֲמִין בִּכְלוּם,
מִלְּבַד בַּהַבְטָחָה.