מפגש נוער ראשון

בערבה לא שמעו העננים את התחזית, אבל בשובי, היום לפנות בוקר, כבר החריפו השמיים וטיפות טיפות נקדו את האוויר ואת שמשת המכונית בנסיעתה, ואיזה אושר שגשם, חשבתי, ואיזה אושר הסבו לי בני הנוער אתמול, במפגשי הסופרת הראשונים שלי עם הגילאים האלה, כמה יפים ונבונים הם היו, ושקטים, אללי, כל כך פחדתי שאשתנק מבקשות "חדל פטפטת" ו"אל תאלצו אותי להרים את הקול", ואמנם במפגש הראשון מבין השניים הרגשתי שלא כל השירים מדברים אליהם, ועל כן החסרתי כמה מהם במפגש השני, שיצא מושלם, גם המורות אמרו, והסתיים במחיאות כפיים (!) ובשאלות שאחת מהן הביאה דמעות אל עיני, "זה אמיתי מה שאת כותבת?" היסס הנער הצנום והגבוה שהרהיב לשבור את השתיקה ראשון, "זה אמיתי השיר על אבא שלך?" ובכן, כן, זה אמיתי, אם כי גם אני בהחלט מתקשה להאמין שכבר 14 שנה אני חיה בעולם הזה בלי אבא, כלומר, עם אבא, אבל כזה שהתמזג עם הבריאה והפך למיטב הבנתי לקרני שמש או ליורה המסעיר שהתרחש עליי אתמול בדרך לדרום. (בערב התקיים גם מפגש סואן וטעון למבוגרים, אבל כבר כתבתי על המפגשים האלה.)
כך או כך, היה טוב ומנחם ומרגש, כמו גם קבלת הפנים של אלת, מנהלת הספרייה הנפלאה, ושל הסופרת הנהדרת והמורה לספרות שיזמה את המפגש הזה, תמר לזר, שלא רק נשיקות ומילים היו באמתחתה, אף שכלל לא הכרנו קודם, אלא גם לינה ואירוח בבקתת הכתיבה המזהרת שלהם, השוכנת בצל מטע תמרים מתנוסס ואל מול יפי הערבה התיכונה. (הולכת להזמין שם שבוע כתיבה באפריל. המקום מושלם והמחיר מצחיק, בחיי. ) בנדיבות שאין שנייה לה סרבו שניהם לקבל ממני תשלום, וכאילו לא די בכך, טרחו והכינו למעני ארוחה טבעונית. הו. מה יש לומר. יש עוד תקווה בעולם. יש עוד אור בעולם. תודה יקרים שלי ונשיקות הצלחה על ראשיכם!