הודו, סכום המסע לקרלה

הטיסה בחזרה הייתה קשה, פתאום הדרך, שנראתה לי בהלוך קצרה כל כך ועל מה כולם מדברים, לא נגמרה, עוד שמיים ועוד שמיים ועוד שמיים. כמה שמיים כבר יש. ופתאום. לראשונה מזה 20 ימים, אחזני כאב בטן וכל היופי שאכלתי כל הימים האלה הסתחרר לי בקיבה, אבל בסופו של דבר גם לאין סוף יש סוף ונחתתי. ההלם הראשון היה בנתב״ג. כי פתאום שמעתי אנשים צועקים, כלומר, לא בכעס, אבל מדברים בקול רם ואיזו אמא גערה בבן שלה וכולנו הבנו שהוא לא חיכה לה או מה והשקט העמוק של הודו התפוגג באחת. ואחרי שנישקתי את אהוביי והגעתי הבייתה, ואחרי פקק מדכדך בכביש שש, שעתיים של נסיעה, עצירה, נסיעה, עצירה ועוד עצירה, התחלתי לפרוק את המזוודה הכבדה, שאך בנס הצלחתי להרימה מן המסוע, שהמשיך לנסוע בשלו. באיטיות מעגלית, וחשבתי לעצמי כמה אני רוצה ולא רוצה לחזור ואיך אף אחד בכלל לא שואל אותי, ומצאתי את שקיקי התבלינים שארזה לי סינטה, אחת המארחות שלי, הל וכפיסי קינמון ופלפל וציפורן, ואת תמונות האלים והאלות זרועות הפייטים הוצאתי, ושמלות בצבעי הודו וממתקים ובננות מטוגנות שילדיי נגסו בהם בשיניים חשדניות, ובדים רקומי זהב וטווסים, ונגשתי לעשות כביסה ורציתי לבכות, לא רק מהערימות המוכרות, אלא בעיקר מזה שאני אשכרה עומדת לשטוף ממני את הודו, וחזרתי למזוודה ופרקתי ופרקתי, גם את נפשי פרקתי, סיפרתי לילדים על פלאי הודו והם אמרו, חבל שלא הבאת עוד עוגיות שושנים מטוגנות כאלה, ורציתי להגיד, אם הייתי יכולה להביא לכם את כל הודו, את כל החוויה העצומה הזאת, הצבעונית, המרגשת, ההולמת בעיניים ובלב בפראות הייתי מביאה,אבל אי אפשר, אי אפשר להביא, אי אפשר בכלל להתחיל להסביר, ואז איתני שאל, אז מה עם הספר שלך, ואמרתי לו שהבאתי איתי סיפור, שאני מרגישה שהבאתי איתי סיפור , לפחות את זה אני כן יכולה להביא, הוא אצלי והוא שלי, סיפור על אהבה והודו.

*

הודו/ פואמה בכתובים

אֶפְשָׁר לוֹמַר זֹאת כָּךְ,
הָיְתָה זוֹ הִצְטָרְפוּת מַקְרִים פִּלְאִית
הַכּוֹכָבִים שֶׁרָחֲשׁוּ סוֹדוֹת
הָאֲדָמָה שֶׁהִתְגַּלְּתָה לְפֶתַע מִתַּחְתַּיִךְ
יַרְכְּתֵיהּ נָדוּ כְּסִפּוּן סִירָה
הָאֶבֶן שֶׁחִכְּתָה לָךְ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם
שֶׁבּוֹ הִנַּחְתְּ אוֹתָהּ, לִפְנֵי אַלְפֵי שָׁנִים
יַלְדָּה שֶׁשָּׁרָה לַצְּדָפִים, מַתְרָה בַּיָּם לְבַל
יַרְטִיב אוֹתָהּ
בְּלִי קוֹל וּבְלִי מִלִּים
בְּקֶצֶב דַּק, פְּנִימִי, כְּמוֹ אִמֵּךְ
וּבֹהַק זִכָּרוֹן, הֵן מִישֶׁהוּ
כָּתַב אֶת שְׁמֵךְ עַל כְּחֹל הַקַּרְקָעִית הַזֹּאת
וְגֹבַהּ הָעֵצִים
בְּאֵשׁ וּבְיַסְמִין וּבְעִטּוּר מִצְחֶךְ

*

כבר פנו אליי כמה אנשים בבקשה להמלצות לטיול בקרלה, וזה בעיקר מצחיק אותי, כי בחיי שאני לא מכירה פה כלום, ובכל זאת יש לי כמה טיפים בסיסיים לתת, אז קבלו אותם בבקשה, אבל תזכרו שאני לא מדריכת טיולים! לא בגלגול הזה, בכל אופן, ומדובר רק במדינת קרלה
אז ככה:
1. בואו לקרלה באהבה ובכבוד. אהבה וכבוד זה הרי תמיד נכון, ובכל זאת, פגשתי כאן גם טיפוסים מרירים וביקורתיים (אלה תמיד בעייתיים) שהסתייגו ממנהג האכילה בידיים של בני המקום ולא הסתירו את זה, שהתקשו להתנהג בנימוס, שלא היה להם נקי מספיק, קר, חם, פושר מספיק, שאין כביסה , אין סבון ואין אין אין, במקום להסתכל ולהנות מהשפע הבלתי נתפס שהמקום הזה מציע ושהיו בטוחים שבגלל שיוקר המחייה כאן נמוך, מדובר באנשים בורים ופרימיטיביים, וזו ממש הכללה שגויה. מה שמוביל אותי לסעיף השני.
2. רבים מהאנשים שפגשתי כאן, ובטח ובטח אלה בענף התיירות, בעיקר הצעירים, ועד גילאי 50 כזה, משכילים מאד. רובם דוברי אנגלית טובה עד מעולה, ולבד ממליאלם, שפת המקום, שולטים בעוד שלוש וארבע שפות (הינדי, טמיל וטלגו וסנסקריט, ואלה שעובדים בנסיכויות ערב, גם ערבית) ויודעים להסביר ולספר ולהפנות ולהמליץ על המקום שהם חיים בו מבחינת דת, ממשל ומדינה באופן מרהיב ממש.
3. האוכל כאן טעים בטירוף, בריא ומזין, גן עדן לצמחונים וטבעונים, כי הוא מבוסס על אורז פירות וירקות, אבל יש לזכור שהוא חריף ומתובל באופן קיצוני, אז מי שזה לא מתאים לו, שיקח את זה בחשבון. (אסייג ואזכיר שאני לא נגעתי באוכל רחוב כלל, וכמובן שלא בבשר ועוף. דגים אכלתי כמה פעמים והם היו מהטעימים שאכלתי בחיי.)
4. במשך 20 יום הייתי בארבעה מקומות/מלונות בלבד: פורט קוצ'י, הבק-ווטרס, החווה בדבנקולום וחוף צ'ראי. (פרטי סוכן הנסיעות הנהדר שלי בסוף) כלומר, זה היה טיול רגוע שברגוע, ועבורי זה היה מושלם. אבל שוב אסייג שבאתי במטרה להכיר את אורחות המקום ובגלל זה שהיתי בכל מקום 3-4 ימים ובחוף צ'ראי כמעט 8 ימים, כדי לכתוב. לתייר רגיל נראה לי שמספיקים 4 ימים, וכדאי להוסיף את מונר או את טקדי, לא הייתי שם אבל שמעתי שמדובר בנוף הררי מרתק.
5. קרלה היא גן עדן לאוהבי נופי אדם וטבע, פשוט גן עדן. יפה פה ברמות על. ירוק ושופע ועשיר בצמחייה: כל סוגי עצי הפרי הטרופיים ובכלל, עצי ושיחי התבלינים שאנחנו מקבלים בארץ בקופסאות פלסטיק, ועוד ריבוא אגמים, נהרות, ים, באמת יופי שאין לתאר, אבל אין מדובר בנופים עוצרי נשימה, כלומר,לא תמצאו כאן את הניאגרה פולס או את הגרנד קניון בגירסתם ההודית. למיטב ידיעתי אין בקרלה מקומות אקסטרימיים והיא גם לא ממש תעניין את הילד הממוצע. כלומר, את הילדים שלי, נניח. אם הילדים שלכם פתוחים לטעמים וריחות ולא עסוקים באייפון שלהם כל היום, אז אולי כן.
6. האינטרנט פה נוראי. אבל יכול להיות שזו אשמתי. כי בעלי סידר לי איזו חבילת גלישה מהארץ, שלא הצלחתי להפעיל. (החשמל פה זהה, צריך רק תקעים של שניים, לא של שלושה.)
7. אני הגעתי לכאן באוקטובר והיה די חם אבל לא עמוס בתיירים. עונת התיירות פה מתחילה כשאני עוזבת: בחודשי נובמבר דצמבר.
8. יש פה המון יתושים. אני יכולה לכתוב עוד כמה פעמים את המילה המון. אז צריך להצטייד בדוחי יתושים ואולי אפילו בקטלן יתושים חשמלי.
9. מבחינה הגיינית, שני בקבוקי הג'ל ההגייני שקניתי נשארו חתומים, לא נגעתי בהם פעם אחת.
10. הודו זולה מאד, אבל הטיול בכללתו לא זול. לי הוא עלה קרוב ל 4500 דולר כולל הכל: טיסה, נסיעות עם נהג פרטי ממקום למקום, אוכל, נהג צמוד ומדריכה לימים בקוצ'י ועוד. אבל תזכרו שאני שילמתי על הכל כאדם יחיד בחדר זוגי. הסוכן שלי, אליק, היה נהדר, כאמור, אמין וישר וזמין תמיד, ודאג לוודא שהגעתי לכל המקומות בשלום. כמו כן יש לו אנשי קשר נהדרים בקרלה, אז אני מאד ממליצה לפנות אליו במידה ואתם שוקלים נסיעה לקרלה, ואל תוותרו על החווה בדבנקולום, למרות שהיא יותר יקרה. אליק – 0504515176

*

מחשבה על מזרח ומערב: (או על פורנו ואהבה):
אתמול, במסגרת פסטיבל הסרטים בחיפה צפיתי בסרט הגרמני ״הלן״, המתאר רומן בין אשת איש שחיה באחת מערי הפרברים למרצה נודע שחי בברלין, מכור לפורנו בתהליך גמילה.
זה סרט שמכביר מחשבות על אמונה, אלוהות, תשוקה, אהבה אלימות ופורנו.

רצה הגורל וראיתי את הסרט יום אחרי שיבתי מהודו. אז לבד מהקור והנוקשות והאפלוליות האירופאית, שהייתה הפוכה בתכלית לחווית הודו שלי, נבהלתי מסצנות האלימות המינית הקשה, כולן מופנות כלפי נשים. וחשבתי איך המערב מתבונן בהתנשאות על מעמד האישה במזרח, בעוד הוא עצמו, ואולי גרמניה בפרט, המציאה את הפורנו, שהוא שאול נשי, תחתית השאול הנשי בעיני.
כלומר, היבשת שהמציאה את האלימות המינית הקשה ביותר, שהביאה את דרגות הסטיות והפרברסיה לשיאים שהאנושות לא ידעה קודם, שנוהרת בהמוניה לתעשיית המין במזרח, שהתפתחה והתעצמה בעבור הצרכנים המערביים, עדיין מחזיקה בדימוי של היבשת הנאורה, העולם הראשון, והמזרח, והודו בפרט, שהביאה לעולם את הקאמה סוטרא, שהביאה לעולם את התפיסות הבודהיסטיות וההינדואיסטיות, נחשבת לעולם השלישי.