שחרחורת סופרת ומשוררת
פוסט ארוך/
לפני שנתיים בערך, קיבלתי לאינבוקס את ההודעה הזאת: "הי איריס, אני רופא משפחה, אהבתי מאוד את השיר שלך – שיתפתי על קירי וכבר הופץ בקרב קהילות של רופאים…. (שתדעי ותתגאי) מבקש רשותך להשתמש בו בקורס להוראת תקשורת בין רופא לחולה לסטודנטים לרפואה בת"א… כמובן עם קרדיט ראוי. בהערכה רבה, שי."
שמחתי. מאד. כתבתי לו: "ווי, תודה. כבוד כבוד. תודה רבה וחיבוק."
השיר שפירסמתי היה השיר הזה, שאיכשהו התנדף מ'שחרחורת'. לא זוכרת למה:
"תַּגִּידִי, אַתְּ רוֹצָה לָמוּת ?" נוֹזֵף בִּי רוֹפֵא הַנָּשִׁים
הַפְּרָטִי, אֲגוּדָליו מְדַשְׁדֵשִׁים
בשׁוּלְחָנוֹ הֶעָמוּס נְיָרוֹת וְעֵטִים,
(של "הסנה" חברה לביטוח) תִּיקִיּוֹת, מֵרְשָׁמִים, שְׁעוֹנִים
פֶסֶל וַאגִינַה כַּבִּיר מְמַדִּים, מְאֻבָּק וּמְלֻכְלָך : "שֵׁשׁ שָׁנִים
לֹא רָאִיתִי אֶת הַפַּרְצוּף שֶׁלָּךְ.
(כִּחְכּוּחַ מָתוּחַ) אַתְּ רוֹצָה לָמוּת?"
שֵׁשׁ שָׁנִים לֹא רָאָה הַשֻּׁלְחָן שֶׁלְּךָ סְמַרְטוּט, אֲנִי רוֹצָה
לְהַגִּיד אבל הוּא כבר מְדַקְלֵם בְּקוֹל חֲגִיגִי: "הַסִּכּוּן כַּמּוּבָן
רַק עוֹלֶה עִם הַגִּיל . סַרְטָן בְּחָלָל הַבֶּטֶן, הָרֶחֶם , סַרְטָן
בְּדַרְכֵי הַשֶּׁתֶן . שַּׁד, שַּׁחֲלוֹת, חֲצוֹצְרוֹת, אִם יֵשׁ גְרוּרוֹת
וְזֶה סַרְטָן מִסּוּג אפיתליאלי
אימפריאלי
קולוסאלי , סַרְקוֹמַה, לִימְפוֹמַה, זה נִדְמֶה לִי אַחַת לְתֵשַׁע, אַחַת
לִשְׁמוֹנֶה, אַחַת לְמִי יוֹדֵעַ כַּמָּה,
וְתַעֲנִי לִי עַכְשָׁו בְּכֵנוּת ,
אַתְּ רוֹצָה או לא רוצה לָמוּת?"
עם התכתובת הזאת, ככה, כמו שהיא, מוקרנת על מסך ענק, פתח דר' שי קרונטל הרגיש, החכם והמהמם בהחלט את כנס הרופאים שהוזמנתי לדבר בו היום, אחר כך חשף שי בפני באי הכנס את המשך ההתכתבויות הארוכות שלנו בפייסבוק, שהוא, כמו שאמרתי מזמן, מחולל ניסים רבים מספור בחיי, הכנס הזה הוא בוודאי אחד מהם, הרי שי לא היה מזמין אותי אלמלא נחשף לפואמה שלי, 'יולדות' שפרסמתי רק כאן, בפייסבוק, ואחר כך בבלוג שלי, ובטח שלא הייתי מוזמנת ללמד שני קורסים אקדמאים בשתי מכללות שונות, שמחה גדולה, ענקית, למי שאוחזת בתואר ראשון בקושי וגם זה רק בזכות אבא שלי, שלא התפעל מהגחמות האומנותיות שלי וכפה עליי "ללמוד מקצוע" ובזכות אורלי שחף מוסנזון חברתי אהובתי שעשרים ומשהו שנים לפני שנפטרה הקפידה להעיר אותי בזמן למבחנים וכמובן לימדה אותי בנחישות ובאומץ את כל החומר בקורסים בפיזיולוגיה ואנטומיה ונוירופסיכולוגיה וכל המילים האיומות האלה שעד היום גורמות לי להחסיר את הלב מהפעימות… עניין גדול מאד.
כך או כך בסיום ההקדמה הזמין אותי שי אל הבמה והקראתי את הפואמה. בהתחלה קצת נבהלתי. כי היו פרצי צחוק מהדהדים בקהל. בחיי. כל כמה שורות. לא התכוננתי לזה. אבל היו גם דמעות, יש לומר, ומחיאות כפיים במקומות הנכונים. אז נרגעתי.
הריאיון נפתח בדיון על ההקבלות בין עולם הרפואה לעולם הספרות, הסופר כמטפל, הקורא כמטופל, הוצאות הספרים כקופות החולים, רבים צחקו כשהשוויתי את 'ידיעות ספרים' ל'מכבי שרותי בריאות', מבחינות רבות זו השוואה שאינה מופרכת כלל ועיקר. על העורכים כבני זוג, על המבקרים כקולגות למעבדה, שלא פעם מתחרים על אותה משבצת, על אותו "גרנט" לצורך העניין, ולכן לא פעם אמוציונלים מאד, שלא לומר תוקפניים.
לראשונה אולי, הבנתי באופן העמוק ביותר שהיותי מרפאה בעיסוק בהשכלתי ולפרנסתי גזר התנהלות שונה בתכלית משל רוב חבריי וכאלה שאינם חבריי בעולם הספרות, שי הציג אותי כמי שמנהלת מערכת יחסים אמפטית, מכילה ונעימה עם קהל הקוראים שלה, לפעמים אפילו של אהבה וחברות אמת. אני הסכמתי.
סיפרתי על חברות הנפש שרכשתי לי כאן במרחב הזה, ועל מיה טבת דין, אחות נפשי, שהכרנו כקוראות זו את שירתה של זו. ומה זה בעצם אומר. עלינו. על המרחק הגאוגרפי. הווירטואלי וכו. סיכמנו שזה פלא.
דיברנו על ספרות מזרחית, אם יש דבר כזה בכלל. על הנרטיב המזרחי והאשכנזי כפי שהם מופיעים בגלבי, ספרות נשית. מה בין האמת והבדיה במרחב היצירתי ומה מחירם, מה בין שירה לפרוזה. על הזר והמוכר, על כל מה שנתפס בינינו כ"מעבר להרי החושך", עולם הרפואה למשל, על החושך, האישי והלאומי, על הפצע והתיקון, תמות שמופיעות בכל ספריי וחתמנו בקריאת שירים. היה מרגש ברמות אחרות. ממש רגעי התעלות. אחרי שתמה השעה במהירות שיא, ניגשו אליי כמה וכמה רופאים בהן שתי גניקולוגיות. סיפרתי להן על מה שאני תופסת כאחד ההישגים הכבירים שלי עד כה, על אותו מרצה לדיני הוצל"פ שפותח כל סימסטר עם אחד משירי ההוצאה לפועל שלי, אמרתי להן, פתאום אני לא רק פה לעצמי, אני פה לאותם ילדים שמתפרצים אליהם ובשם איזה חוב תולשים להם את הטייפ מהידיים. סיכמתי איתן על מפגשים נוספים ברוח המפגש הזה ויצאתי מחדר ההרצאות הזה קורנת, לא הייתה אישה מאושרת ממני ביקום כולו. שמיים. ממש. אין מילים.
Shai Krontal תודה חבר פייסבוק מהמם שלי!
