בננות - בלוגים / / אתי רחמקין כותבת על 'גלבי'
שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

אתי רחמקין כותבת על 'גלבי'

ההמלצה שלי לשבוע הספר העברי תשע"ו 2016-  10 בסולם רחמקין
גלבי/איריס אליה כהן הוצ' ידיעות אחרונות 2016, 325 עמ'.
מאת אתי רחמקין

ברומן החדש טווה אליה כהן כבמעשה חושב שתי עלילות מקבילות השזורות זו בזו.
האחת, פרשת חטיפת ילדי תימן שאירעה בשנות החמישים. השנייה, השואה וספיחיה.
הראשונה, הושתקה, הוכחשה וכלל לא הובאה לידיעת הציבור. והניסיונות לחקור ולשפוך מעט אור על הפרשה נענו: "שלא היה ולא נברא. שמדובר בגוזמאות ובדמיון מזרחי מפותח" השנייה הוסתרה מהדור השני לניצולים במישור האישי-משפחתי עד חשיפתה במרחב הציבורי בתקשורת ב"משפט אייכמן".
אליה-כהן יוצרת חיבור בין שתי התימות באמצעות שתי חברות זוהרה התימנייה, ואדיבה ה'ווזווזית', שנרקמה ביניהן חברות מרובת שנים בלב ובנפש בחיפה.
זוהרה, ואחיה צדוק, מחליטים לשכור את החוקר הפרטי יגאל. על מנת להתחקות אחר המהלכים שהובילו לחטיפת אחותה התאומה, בתיה. ובמקביל לנסות סוף סוף לאתר אותה, ולסגור את הפצע הפתוח הזה שמעיב על המשפחה ופוגע קשות במרקם המשפחתי. מאז שזוהרה זוכרת את עצמה תמונת החיפוש המתמשכת של האם אחר בתה אינה מרפה ממנה "איפה לא הייתה? בבתי יתומים, בתי חולים, מרפאות, טיפות חלב, מעונות עזובים, לשכות רווחה, אימוץ, תחנות משטרה, משרדי ממשלה. לאן לא נסעה? נעה ונדה בכל רחבי הארץ" (עמ' 30).
30 שנה והתעלומה לא נפתרה. "וזוהרה חושבת: באמת אין מה לעשות. מה כבר אפשר לעשות? מה כבר אפשר לחדש? נעלמו. פשוט. בן יום. למעלה משמונה מאות ילדים, כך אומרים. כאילו בלעה אותם האדמה. וכבר שלושים שנה שהם בהמתנה הבלתי נסבלת הזאת.. שמשהו יקרה. וכלום לא קורה. פה ידיעה, שם שמועה. מישהו קרא משהו בעיתון, מישהו מצא תעודת פטירה ישנה. וחוץ מזה כלום. תעלומת ענק. שנים של חיפושים, וכל שהם יודעים בוודאות זה שבתיה איננה. וזה חור שחור. ריק תהומי. חלל עצום של כלום. מסה מוגזמת. מופקעת, נפרצת, מופלגת, מוגזמת, ממיתה, של אין" (עמ' 80-81).
מנגד אדיבה, בת לניצולי שואה נתקלת בחומות שתיקה והסתרה מצד הוריה ונאלצת להתמודד עם התנהגותה הכפייתית של האם "היא באה משם" (עמ' 106). מנסה להצדיק בן עמי, אחיה של אדיבה. "וכמו כל העניינים הקשורים ל"נאצים" – מילה שהסתובבה בבית, בשכונה ובבית הספר, קטנה ודוקרנית כנעצים – שוב תהתה בינה לבין עצמה, מהו אותו פתרון סופי שאליו הגיעו הנאצים… ומהו אותו תרגיל – חיבור, חיסור, כפל או חילוק – קשה, מורכב ומסובך שרק הם הצליחו לפתור". (עמ' 128). אדיבה מבינה שזה קשור למספר האסטרונומי "שישה מיליון". ההיצמדות האובססיבית לשידורי הרדיו המדווחים על משפט אייכמן, שינוי שפת הגוף בפני הוריה מזמנת לאדיבה אפשרות לשוב ולשאול את הוריה: "למה הוא כל כך חשוב האייכמן הזה?" (עמ' 130). אדיבה אינה זוכה למענה כלשהו מהוריה והיא מוסיפה לשאול "אתם יכולים להסביר לי מה אייכמן הזה עשה?"(עמ' 131). אמה מתחמקת "אנחנו מציעים לך לסיים את כל מה שיש לך בצלחת לפני שאת מתחילה עוד פעם עם כל השאלות האלה." (עמ' 131 ) אדיבה לא מתכוונת לוותר ושבה ומפנה שאלה אמא שותקת, ומפנה מבט אל אביה שעונה באופן מתחמק "אי אפשר להסביר את זה על רגל אחת." (שם).
אליה כהן יוצרת מכנה משותף דומה אך שונה של אינות, כאב ואובדן. "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה. היא אומללה בדרכה שלה" (טולסטוי).
הזמן חשוב ודוחק מאין כמותו להגיע לחקר האמת. "אמא שלי האמינה שהחיים מדויקים. שהיקום מדויק בכלל זה גם אף פעם לא מאוחר מידי או מוקדם מידי לחפש את בתיה למשל." (עמ' 223)
בראיון שהעניקה זה מכבר הדגישה אליה כהן "משאת נפשי בכתיבת הספר לנכח, מלשון נוכח את הזיכרון המזרחי שבשבעים שנות קיום המדינה מוזער והודר מספרי הלימוד ואפילו מהספרות היפה. בטח ביחס לספרות השואה, העומדת בבסיס הנרטיב האשכנזי עליו גדלנו כולנו".
שאלת השאלות היא האם בסופו של דבר בתיה תחזור, האם יצליחו יגאל וזוהרה להגיע למיפגש המיוחל ולאיחוד המשפחה לאחר כמעט 30 שנה? כיצד יפעלו המוסדות הציבוריים? כל זאת והרבה יותר בספר החשוב והנפלא הזה.
אסיים במילותיה של אליה כהן "אני כותבת מתוך האין מתוך ההיעדר, תוך ניסיון מתמיד למלא את הבור."

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן