מיכל סין על "גלבי":

אני לא יכולה להתעלם מהלב.
מעבר לשפה. מעבר לדמויות. מעבר לתפארת שמאגדת את הכל יחדיו.
הלב.
הרי מהו הלב? – מרכזו של כל דבר.
בו ננעצות הנשימה, הנשמה, משם נשלחות זרועות האהבה, הדאגה, הנסיקה וההתרסקות.
אליו מתקבצות בחיל ורעדה כל קורות הנפש, נתמכות ונדבכות – אחת על השניה ומהצד, מלמטה ומלמעלה, בפנים ובחוץ לבניית כור היתוך מהודק ומלופף, רך ומסובך כקורי עכביש – כי רק מקום ששוצף וגועש ועקב כך יכול לשלוח רגיעה מסוגל להכיל קיום שכזה. מרכז שכזה.
וזה, בעצם, מה ש'גלבי' הינו עבורי. עבורי הפרטית. כוח. עוצמה. מציאות בלתי נסבלת, בלתי נסבלת!!!! וחוסר יכולת להכנע לה. לעמוד מנגד. מרוץ אחר כל שאיפת אוויר, כל בדל חמקמק, וחוסר יכולת להפסיק לנשום. לנשום. לפתוח פה ועיניים ואף ונשמה ולנשום את הכל פנימה.
את זוהרה ואדיבה ואימותיהן. את בן-עמי וצדוק (שהיה, אצלי הפרטית, אחד מאחיו של סבי וכל הספר הזה צלצל לי כאבי משפחה) ואת הצ'וצ'ה (ולמות.ולחיות.ולרצות לצרוח. לברוח) ואת מערכות היחסים. בין אדיבה לזוהרה, בין זוהרה לבין עצמה, בין אימה של אדיבה לאדיבה – ולבכותלבכותלבכות ולהתפרק ולהתרסק בכאבי אם פרטיים (ורק לרצות חיבוק).
אני כבר מכינה את עצמי לספר הבא. בונה בתוכי כוחות. כי כך צריך לגשת למלאכת המחשבת אותה את מפזרת בקסמייך. In your face, בעדינות אין קץ.
קטונתי מלגשת ולפרק את נושא חטופי תימן, מזרח והבלקן וכמו כן את השואה – מעבר להעלאת המודעות לזוועה הניגרת הראשונה.
איריס אליה כהן – ריסקת אותי.
ריסקת. (ובכל רסס יש פוטנציאל וכוח לבניה הרבה יותר יפה ומשובחת, בדיוק כמו 'גלבי').
'גלבי' הוא יצירת מופת של עוצמה ועדינות בלתי נפרדות. נתמכות. מלופפות. מלטפות אחת את השניה מחד ושוצפות וגועשות מאידך.
יד ביד. בדיוק כמו הלב.

אח יא ראב…
(עדיין אין לי נשימה
❤)

תודה מיכלי, תודה עמוקה, אין לי מילים לתאר כמה ריגשת אותי. ואני בטוחה שעוד כמה שנים יכתבו קוראים זרים- מוכרים מכתבים כאלה אלייך.