בננות - בלוגים / איריס אליה כהן / שלוש רשימות נוספות על "גלבי": אילן חצרוני ואהוד אמיר
שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

שלוש רשימות נוספות על "גלבי": אילן חצרוני ואהוד אמיר

עוד שלוש רשימות מרגשות, עמוקות, על "גלבי" שלי, שממלאות אותי אושר. אוסיף ואומר שכל ההתייחסויות לעברית של הספר, העברית – אהובתי, מכפילות את האושר הזה ואני מלאת הודייה. תודה תודה תודה.

*****************************************************************
הראשונה, של אהוד אמיר:

השואה מול היעלמם של ילדי תימן: מי לוקח? אלה טראומות מתחרות; הנושאים האלה נפיצים ונדושים כאחד. כל כך הרבה התייחסו אליהם, עד שנדמה שלא נשארה דרך מקורית לעשות זאת. לכאורה נראה שלילדי תימן אין סיכוי מול השואה. מי יכול על השואה? אבל במסגרת משחק הזהויות הזה, כובש כאב האבדן של התינוקת שנלקחה בשחר ימי המדינה, מקום משל עצמו. לא בהתנצלות על קוטן הכאב ביחס לשואה, אלא בגאווה מהולה בדמעות: כן, אני פה, וזו זכותי להישמע. ומי שישווה כאבים, רק נראה אותו מעז. כי אין כאב ככאבה של אם, ואחת היא מה מוצאה.

יש יותר מדי סופרים ישראלים בעלי לשון רזה, לשון שהתחזותה למקורית רק מחפה על דלותה. אליה כהן היא לא כזו. היא מפעילה את המילים והדמויות ביד בוטחת. היא לא חיה ביניהן כאילו הן אילוץ לא נעים שצריך לעבור אותו כדי להגיע לעלילה. היא לשה את המילים והדמויות, משתעשעת בהן, כותבת באופן מעורר השתאות ויוצרת רומן עם איכות של שירה:

"מסה מוגזמת, מופקעת, נפרצת, מופלגת, מופרזת, ממיתה, של אין" (ע' 81);

"אצבעותיו מתרפסות על כיס מכנסיו, מתחננות אל הסיגריות שלו" (ע' 77);

"ובין המילים המתחככות, משל היו אבני צור, ניצב כאב. בוער" (ע' 201);

"אצבעותיה התרועעו בשערותיו הארוכות, מרפרפות מעל פניו כפרפרי עש דקי כנף";

"פעם היתה העגבנייה נחתכת באבחה מדויקת. כעת ידה רועדת קמעה, ועשרות חריצי הסכין המצטופפים במרכז קרש החיתוך, כפני זקן בא בימים, חיש קל מתמלאים בעסיס רירי, אדמדם, שניגר הצדה" (ע' 278).

שירה. פשוט שירה. בכל עמוד יש התנהלות לשונית בוטחת ועשירה כזו. הרבה כותבים יכולים ללמוד ממנה.

לא ברורה הדרך לפתרון-לא-פתרון המעורפל של חידת ילדת תימן האבודה, אבל הכוח התיאורי של אליה כהן מענג, כך שלא נתתי לפרט הזה להפריע לי. לא לכל רומן צריכה להיות עלילה מהודקת היטב. לעתים די בדמויות, בעיצוב הדחוס והמופתי של היחסים ביניהן ובמתח שנמסך כקורים בכל שלב בספר.

הטכניקה של דילוגי זמן בתוך המעשה הסיפורי היא מסוכנת. לא כל סופר מצליח לשלוט ברסן העלילה כשהוא מראש מחליט שהיא יתן לה להשתולל בין התקופות. לאליה כהן זה עובד, למזלנו.

*************************************************************************
השנייה, ** אזהרת ספוילרים ** של אילן חצרוני:

עושר יצירתי אדיר ששבה את לבי כליל .מתחילת הספר ולכל אורכו חשתי כנתון במכונת זמן שלוקחת אותי למקום ולזמנים בהם השפה המדוברת היא שפה אהובה : מעשה אמן נשזרו בטבעיות ווזווזים , בלורות פצוציות ,משחת וולווטה,תיאור הפועל על שטר ה-5 לירות ,הסרטים עשרת הדיברות ו- בן חור ,החוף השקט,קולנוע ארמון, תקליט של פול אנקה, סתום בלום בצבע חום…

חשתי שהמחברת מדייקת בשפה בה מדברת כל דמות ומכירה כל דמות לפני ולפנים, ומהתוצאה המדהימה מתבקש שמן הסתם העורכת נוית בראל עשתה עבודה נפלאה עם איריס בקשר לכך, וסיעור מוחות ולבבות שביניהן תרם להוספת משיכות מכחול ולעיבוי וגיוון,ובמשיכת/דחיפת הכותבת לעוד ועוד הן על הדמויות , והן בכלל.

המחברת ניחנה באינטגרציה מושלמת של כתיבה מבריקה תוך שימוש וירטואוזי בשפה, עם רגש רחב ,עמוק ואוהב , וכך נוצרו תבניות יצירתיות מדהימות, שורה אחר שורה , פסקה אחר פסקה , פרק אחר פרק, ובשפה הכ"כ מיוחדת ,נוצרה סימפוניה צבעונית , עשירה , שהעשירה אותי ,הקורא ,והסבה לי חוויה שקטונתי מלתאר .התקופות השונות הומחשו באופן כ"כ יפה ומדוייק והבלחים חושניים עדינים ומסעירים כאחד צצו לאורך הספר ,והכל מכל הרגיש חי ופועל , ומשמעותי להמשך . לא ראיתי מלה או משפט שאני רוצה לדלג עליהם , ובמלים פשוטות – חשתי שהכל תופס אותי בקישקעס.

ברצוני להתייחס לשמות של מס' דמויות(ספוילר): זוהרה , הילדה התימניה השחומה , ששיח לה עם יונק הדבש כחול החזה , סולטן אזוהור , שגם בעלטה בוהקים צבעיו, וככל שמתקדמים בספר נגלים ובוהקים עוד צבעים וגוונים שלה. בתיה – משנלקחה מהוריה , הרי היא בתו של בורא עולם . אדיבה האדיבה , נדיבה בת נדיבה יגאל ששמו הוא הבטחה לעתיד , ואני כקורא חרד לאורך הספר לראות האם תבוא ממנו גאולה לאם רומיה מזל שאיתרא מזלה ורומתה , ולבנותיה זוהרה ובתיה. ובפיו של אותו יגאל , ששמו צופה פני עתיד , שמה המחברת את האבחנה המדהימה שבין "לא תשכח" (המניח שכבר יש לך מה לשכוח) לבין "זכור" – ציווי לעתיד , וזה כחלק מהפרק הנפלא "הרבה יותר קשה לשכוח מאשר לזכור" . טובה'לה ,אחות ביה"ס ששמה נבחר בלשון סגי נהור נקיה וגם יאיר שלהרגשתה של זוהרה , לא השכיל להאיר את זוהרה , או אפילו להבחין בו.איריסיקרה – אשמח אם תגיבי האם היתה זו כוונת המשוררת בשמות או הכל במוחי הקודח (לגבי טובה'לה זה ברור כי לקראת סוף הספר יש אמירה מפורשת "טובה'לה הרעה" – אך לגבי יתר הדמויות ,ואולי גם נוספות)

כמעשה קסמים תוצרת "אורי גלר" הוציאו ממני הברקות הומור מתוצרת איריס חיוכים וצחוקים . איך אפשר לא לחייך לנוכח"החידוש האחרון , לחם פרוס ! אדיבה , את ראית את זה?" כל כך חי ואותנטי לימים ההם. לאורך חלקו האחרון של הסיפור החיוך התערבב בהרבה דמע.

*************************************************************************************************************

עבר לו חודש והנה נגמר לו המסע ששמו גלבי, אחרי שקראתי אותו בשלוש כפיפות. האחרונה הייתה הארוכה והמרגשת מכולן ונגמרה זה עתה לאחר כשעתיים. אבל אני מקדים את המאוחר.

אם אסכם את חווית הספר – אומר שגלבי טלטל אותי. מכמה וכמה בחינות. אעשה את מיטב יכולתי לעמוד על טיבה של הטלטלה.

אני מניח שבראש ובראשונה עומדת השפה. אודה ואתוודה שאת רוב הספרים שאני קורא, אני קורא בשפת ניכר (אנגלית) ולא בשפת הקודש, וגם המעט שאני קורא בשפת הקודש בשנים האחרונות – לא מתחיל ומדגדג את מורכבותו הלשונית של הספר הזה (גם ספרים של סופרים נהדרים ומהוללים לשונית).

בתחילה חשתי כאילו אני נע בחזרה לימי הפסיכומטרי, ונועצתי תכופות עם חברי משכבר הימים שושן, אשר לו ידע ניכר בשפה העברית smile רגשון, על מנת ולצלוח כמה מן השורות. מצאתי את עצמי בתחילה נרתע מהמצב הזה, בו אני נדרש באופן תדיר לוודא שאני בכלל מבין מה מנסים להגיד לי. אבל משהמשכתי והעמקתי בספר – אני חושב שהבנתי משהו.

השפה עמוקה, כי הסיפור עמוק. כפי שאמרו זאת טוב לפני – ״הצורה היא התוכן״. ועם תוכן כבספר זה (עוד אעמוד על כך עוד רגע קט) ניכר ששפה עילית היא מעין תנאי הכרחי למאמץ הנדרש על מנת לעמוד בסף הים ולזכות להנות מן העומק של המים. לא פחות מתענוג צרוף שהתחיל בפליאה (לא פחות!) מנפלאותה של השפה שלנו. על כך אודה באופן אישי לסופרת ולעורכות. שאפו. אני מניח שגם ספריה האחרים של הסופרת עומדים בתנאים אלה – ולכן מניחה הדעת שאמצא את עצמי יום אחד קורא גם אותם. פשוט הוקסמתי.

הנקודה הבאה שטלטלה אותי, ושהפכה ברורה לאחר קריאה ממושכת, היא עומקם הבלתי נדלה של העלילה והדמויות. מדובר על לא פחות מקונצרט שמנגנים בו מספר כלים בעת ובעונה אחת. הסולואים אמנם הם רוב רובו של הסיפור – אך בסופו (אותם 100 עמודים אחרונים, לערך, שהם כעין סופה) הכל הופך למעין הרמוניה צרופה בכישרון רב ובקצב מסחרר. מצאתי את עצמי מתאהב בזהרה ובאדיבה (ובחברותן העמוקה), מקל ראש בבן עמי כילד ובהמשך גאה בהבנתו והעמקתו את נפשה של אמו (ומבכה את גורלו), משתעשע על כל רגע מרגעי הOCD של אמה של אדיבה (ומהירושה שירשה ממנה כמובן) ועומד הלום נוכח קשייה שניחתו עלי כרעם ביום בהיר (הזדעזעתי מוידויה בסוף הספר), הייתי מאושר ומפוחד מסגירת המעגל התוחמת את הספר (אך לא את העלילה במובן מסוים), ופשוט נהניתי מכל רגע.

יש עוד הרבה דברים להגיד – אך אשתדל לתחום בדבר האחרון ובעיני החשוב ביותר בספר הזה – המסר שאני לוקח איתי. אף פעם לא מאוחר לעסוק בסיפורים כה קשים לעיכול. בין אם הם של הורי ילדי תימן החטופים, ובין אם הם של ניצולי ונרצחי השואה. בתור מי שלא הכיר את הסיפור הראשון כמעט כלל (אני חושד שלמערכת החינוך הישראלית יש יד בדבר היעלמותו מעולם התוכן שלי) אני חושב שגלבי חשף בפני את כאב האחר באופן שלא הייתי זוכה לו בדרך אחרת. במובן מסוים – גלבי הצליח לקרב אותי לפרשה המצערת והמעיקה הזו יותר מכפי שהיו עושים עשרות תחקירים וכתבות, אין לכך תחליף.

תודה על הטלטלה.

זהו, איני יודע כיצד סוגרים ספר כה מוצלח – אך הדבר היחיד שאוסיף הוא שאני מתכוון להמליץ בריש גלי על הספר לחברי. אני חושב שלא פחות ממצויין – הוא גם באמת חשוב. מאמין שאחרים גם יחשבו כמוני – ועם האנטר הבא אני יוצא לגלות מה חשבו אחרים.

גלבי אני

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן