בננות - בלוגים / איריס אליה כהן / "בסוף הוא מתפוצץ הלב, מרוב דמעות…" רשימה של רחל פארן על "גלבי"
שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

"בסוף הוא מתפוצץ הלב, מרוב דמעות…" רשימה של רחל פארן על "גלבי"

"בסוף הוא מתפוצץ הלב, מרוב דמעות…" כך הרגשתי בסיום הקריאה של הספר המרגש הזה.
כמה כאב, כמה עצב, כמה רגש, מסוגל הלב להכיל,
קראתי את הספר פעמיים, בפעם הראשונה רציתי לבלוע אותו וגם להשהות את הסיום שלו, רציתי למתוח את ההתענגות על המילים, התיאורים הצבעוניים והססגוניים, את התיאורים הכואבים ובעיקר את השיחות של הדמויות. רציתי לסמן משפטים משמעותיים וגיליתי במהירה שאני מסמנת כמעט את כל הספר.
בכיתי וצחקתי חליפות, הרגשתי שאני חיה במעברה, יושבת במרפסת של משפחת כרמלי ומנווטת ברחובות חיפה באופן מוחשי.
הספר מתאר שתי תקופות מקבילות על ידי שתי דמויות, זוהרה ואדיבה, שתי חברות נפש שגדלו יחד בחיפה, זוהרה בוואדי ואדיבה בחיפה, שתי דמויות המייצגות את מדינתנו, שתיהן בנות להורים עולים חדשים, אדיבה האשכנזייה "הווזוזית", שהוריה הגיעו מ"שם" ומסתירים את מה שעברו, אינם מדברים, אבל האירועים והכאב מרחפים בחלל האוויר הדחוס בצער. משפחתה של זוהרה הגיעה מתימן שוכנה שנים רבות במעברה, אחותה התאומה של זוהרה, "נעלמה". וזוהרה חיה כל חייה עם החסר והאובדן של אחותה שהיתה חלק ממנה,
לא רק זוהרה חיה בחסר ואובדן, כל דמות ברומן איבדה, והלב? הלב אינו יכול להכיל את האובדן והצער,
העלילות המקבילות בסיפור שזורות זו בזו כמו שטיח קיר צבעוני הארוג בידי אדם, כל חלק מתחבר לשני ויחד יוצא תמונת פסיפס של מדינתנו. כל דמות משמיעה את קולה, לכל דמות קול ויחוד משלה, ביד מאומנת ומופלאה הצליחה הסופרת לחדור לנשמתם וקולם של הדמויות. עד כי נדמה שלכל אחת תפקיד בפסיפס הצבעוני שלנו.
התפעלתי מהיכולת שלה לתת לכל דמות קול וגוון משלה וביחוד השינוי בקול הילדות ובקול בגרותן. יכולת אדירה. לא רק מהכתיבה של איריס אליה כהן התלהבתי, הופתעתי מהידע והבקיאות שלה באירועי התקופה, מידע אמין ונכון , של ניצולי שואה, משפט אייכמן ,מבצע אנטבה ועוד, איך בספר אחד העבירה לנו שיעור בהיסטוריה של המדינה.
אבל לא רק כאב יש בספר, יש בו הומר ססגוני, איך אפשר לשכוח את ריקודה של צ'וצ'ה על השטיח האדום בנתב"ג, איך "גנבה" למרלין דיטריך הקרירה את ההצגה בחום ובהומור שלה. האירוע של גזיזת השיער עם כל הכאב שלו היה אמיתי וססגוני על כל הקללות של זוהרה. שלא לדבר על ההומור השחור של שרה. "אל תגיד אני הרוג", בכלל דמותה של שרה היתה מוחשית למול עיני, עם האמירות הסרקסטיות שלה עם הדיבור ללא פיסוק, שטף של "פולניות", שטף של אשמה ורגשות האשמה.
מודה, לא היו לי ציפיות מהספר, את ספריה הקודמים של איריס אליה כהן לא קראתי, בשיחה עימה במחסן של ידיעות ספרים היא ריתקה אותי וגרמה לי להתרגשות באופן הדיבור והסיפור שלה.
גלבי הוא אחד הספרים הטובים שקראתי השנה, הלב הכואב , הלב העצוב, הלב השמח של כולנו, של מדינת ישראל על כל הכאב הצער והשמחה שלה.
תודה לך איריס אליה כהן על הסיפור הנהדר שהגשת לנו בדמך ובליבך.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן