אמיר בורין על גלבי:

עבר לו חודש והנה נגמר לו המסע ששמו גלבי, אחרי שקראתי אותו בשלוש כפיפות. האחרונה הייתה הארוכה והמרגשת מכולן ונגמרה זה עתה לאחר כשעתיים. אבל אני מקדים את המאוחר.

גמרתי אומר בלבי טרם שכתבתי מילה אחת על הספר (וגם על שאר הספרים שנקבל לצורך עניין זה) – שאכתוב את רגשותי ודעתי בלי שאקרא ולו דבר אחד שכתבו קודמיי. לא מפאת בדלנות וחוסר סקרנות אלא מפחד. אשתדל לכתוב ללא הטיות ולאחר מכן ברשותכם – אעבור תגובה תגובה אחורה ואם יהיה לי דבר מה להוסיף למה שכתבו לפני – אעשה זאת בפוסט שלהם. אז הנה…

אם אסכם את חווית הספר – אומר שגלבי טלטל אותי. מכמה וכמה בחינות. אעשה את מיטב יכולתי לעמוד על טיבה של הטלטלה.

אני מניח שבראש ובראשונה עומדת השפה. אודה ואתוודה שאת רוב הספרים שאני קורא, אני קורא בשפת ניכר (אנגלית) ולא בשפת הקודש, וגם המעט שאני קורא בשפת הקודש בשנים האחרונות – לא מתחיל ומדגדג את מורכבותו הלשונית של הספר הזה (גם ספרים של סופרים נהדרים ומהוללים לשונית).

בתחילה חשתי כאילו אני נע בחזרה לימי הפסיכומטרי, ונועצתי תכופות עם חברי משכבר הימים שושן, אשר לו ידע ניכר בשפה העברית smile רגשון, על מנת ולצלוח כמה מן השורות. מצאתי את עצמי בתחילה נרתע מהמצב הזה, בו אני נדרש באופן תדיר לוודא שאני בכלל מבין מה מנסים להגיד לי. אבל משהמשכתי והעמקתי בספר – אני חושב שהבנתי משהו.

השפה עמוקה, כי הסיפור עמוק. כפי שאמרו זאת טוב לפני – ״הצורה היא התוכן״. ועם תוכן כבספר זה (עוד אעמוד על כך עוד רגע קט) ניכר ששפה עילית היא מעין תנאי הכרחי למאמץ הנדרש על מנת לעמוד בסף הים ולזכות להנות מן העומק של המים. לא פחות מתענוג צרוף שהתחיל בפליאה (לא פחות!) מנפלאותה של השפה שלנו. על כך אודה באופן אישי לסופרת ולעורכות. שאפו. אני מניח שגם ספריה האחרים של הסופרת עומדים בתנאים אלה – ולכן מניחה הדעת שאמצא את עצמי יום אחד קורא גם אותם. פשוט הוקסמתי.

הנקודה הבאה שטלטלה אותי, ושהפכה ברורה לאחר קריאה ממושכת, היא עומקם הבלתי נדלה של העלילה והדמויות. מדובר על לא פחות מקונצרט שמנגנים בו מספר כלים בעת ובעונה אחת. הסולואים אמנם הם רוב רובו של הסיפור – אך בסופו (אותם 100 עמודים אחרונים, לערך, שהם כעין סופה) הכל הופך למעין הרמוניה צרופה בכישרון רב ובקצב מסחרר. מצאתי את עצמי מתאהב בזהרה ובאדיבה (ובחברותן העמוקה), מקל ראש בבן עמי כילד ובהמשך גאה בהבנתו והעמקתו את נפשה של אמו (ומבכה את גורלו), משתעשע על כל רגע מרגעי הOCD של אמה של אדיבה (ומהירושה שירשה ממנה כמובן) ועומד הלום נוכח קשייה שניחתו עלי כרעם ביום בהיר (הזדעזעתי מוידויה בסוף הספר), הייתי מאושר ומפוחד מסגירת המעגל התוחמת את הספר (אך לא את העלילה במובן מסוים), ופשוט נהניתי מכל רגע.

יש עוד הרבה דברים להגיד – אך אשתדל לתחום בדבר האחרון ובעיני החשוב ביותר בספר הזה – המסר שאני לוקח איתי. אף פעם לא מאוחר לעסוק בסיפורים כה קשים לעיכול. בין אם הם של הורי ילדי תימן החטופים, ובין אם הם של ניצולי ונרצחי השואה. בתור מי שלא הכיר את הסיפור הראשון כמעט כלל (אני חושד שלמערכת החינוך הישראלית יש יד בדבר היעלמותו מעולם התוכן שלי) אני חושב שגלבי חשף בפני את כאב האחר באופן שלא הייתי זוכה לו בדרך אחרת. במובן מסוים – גלבי הצליח לקרב אותי לפרשה המצערת והמעיקה הזו יותר מכפי שהיו עושים עשרות תחקירים וכתבות, אין לכך תחליף.

תודה על הטלטלה.

זהו, איני יודע כיצד סוגרים ספר כה מוצלח – אך הדבר היחיד שאוסיף הוא שאני מתכוון להמליץ בריש גלי על הספר לחברי. אני חושב שלא פחות ממצויין – הוא גם באמת חשוב. מאמין שאחרים גם יחשבו כמוני – ועם האנטר הבא אני יוצא לגלות מה חשבו אחרים. חודש ינואר שמח לכולנו