אושרה שייב לרר כותבת על גַּלְבִּי

אושרה שייב לרר קראה את "גַּלְבִּי" וכתבה לי, ואני לא יודעת את נפשי מרוב התרגשות ואהבה ותודה. ודמעות.

מהו ספר טוב או פרוזה במיטבה? איך קובעים את החוקים או מי בכלל קובע?
ספר טוב מתחיל בסיפור טוב, סיפור שמשתלט עלינו.
סיפור כזה שהופך למספר ימים או שעות לחלק מחיינו. כזה שהדמויות הולכות איתנו כשאנחנו מתרחקים ממנו, וקוראות לנו לשוב לפתוח את הדפים ולהחיות אותן מחדש.
סיפור שמכווץ את בטננו, שיש בו אמת עלינו, על חיינו, אמת שלא ניתן להתחמק ממנה יותר, מרגע שהסטנו את הכריכה הצידה ועינינו התחילו לרצד מימין לשמאל, מימין לשמאל, במורד השורות.
סיפור ששכחנו שיש סופר או סופרת מאחוריו, והוא מתרומם מעל הדפים והופך אותיות מתות לחיים.
פרוזה טובה, צריך שתהיה כתובה טוב, שתפריה לא ייראו, שהסופרת לא תהיה נוכחת.
כמו בריקוד מושלם, חומר הגלם, שהוא הגוף, ייעלם ותשאר התנועה המושלמת במרחב הזמן, הנדמית לרגעים מסויימים כאינסופית וכזו שלא תסתיים לעולם.
פרוזה טובה צריכה שתהיה עשירה במלים מצויירות, עשויות ביד אמן, שלתוכן נטבע ויישותנו תעלם בן,
כמו למשל הפיסקה הזו:
"חדר האוכל הומה אנשים, אלומות שיבולים ושירי ארץ ישראל היפה. ריח הרפת נמהל בריח קציצות בשר ופשטידות תפוחי אדמה שנחרכו קמעה. זוהרה נכנסת אל האולם כמי שהובלה לכאן בכוח. ניסיונותיה להבליג על עלבונה לא עולים יפה, והחיבוק שמניף אליה יאיר נותר רייק, כמגל בתום עונת הקציר…"
ואני כבר לא יודעת מי מובלת כאן, העגלה התמה מן הרפת, זוהרה או אולי ע'ליה?
וזו סתם פיסקה שבחרתי לכם, כי אמרתי שאעתיק לכם קטע מקרי בדף שייפתח לי והיכן שתיפול עיניי.
פרוזה טובה כתובה כשירה, בריתמוס מתנשף של מי שרצים אחרי המלים,
ואירוע רודף אירוע,
אני לא יודעת אם איריס אליה כהן כותבת את סיפור חיי, היא פשוט כותבת את סיפור חיינו כולנו כאן,
כשזוהרה פוגעת ברגל גסה בשלאפשטונדה, אצל חברת הנפש, בת ניצולי השואה, כשאמא שלה מעירה לי בגיל 11: "כדאי שתדעי כבר שלא מתקשרים בין 14:00 ל-16:00 בשעת המנוחה" ואני מגלה עוד משהו הרה גורל על העולם הזה, משהו קדוש, שלא ידעתי עליו.
או שפתאום צץ לי גדוד 931 והידיעות על ההפגזות המוטעות חודרות לי לתוך החמ"ל וכולנו צורחים כי אנחנו יודעים שחברינו נטבחים שם עכשיו, בתוך העמק, מבלי יכולת להתגונן מפני מטוסי חייל האוויר החזק בעולם.
והשואה שמתערבבת לי בתוך כיסאות הפורמייקה הירוקות, או הטורקיז, של השכנות והאמהות בשכונה, אלה עם המספרים על היד. והבתים החשוכים האלה שאני באה בם ולא מבינה את השפה, את האוכל הלבן, אבל מבינה את הכאב. ואמא שאומרת לי "שקט", צריך להיות שם "בשקט".
וחיה, שצריך ללכת כל פעם להגיד לה שלום, ולשבת אצלה 5 דקות לפחות, כי הנאצים עשו לה, ואין לה ילדים, אז ילדיי השכונה צריכים לבקר ולקבל "בונבון".
וילדיי תימן, והילדים שאנחנו, שלא משאירים אותנו לבד בבית החולים גם לא דקה, ואמא ודודה ואבא עושים תורנויות, כדי שלא נעלם כמוהם.
ועליה, שהוגשה גם אצלנו בפסח וראשה הכרות התנוסס ברום המקלחת של סבא וסבתא.
והחתונה בקיבוץ, אי שם בעמק החולה, עם הרגל עוף הקרה והמופעים של כולם, "פיתחו את השער, פיתחוהו רחב…"שרים הילדים היפים כל כך לכבודך, ואת עוברת בשער ומתפללת שהאוטובוס עם האורחים מאשדוד לא ייאחר וגם לא ייברח מוקדם, ושמכבי יפסידו, כדי שהאורחים ייצאו מהמועדון ויבואו לחתונה.
ואיריס, איריס, איריס, שכותבת את סיפור חיינו ביד אמנית כואבת ורוטטת.
את סיפור חיינו הכואב והמדמם בין דפיה, ברחובותינו, בבתינו, בצבעים והקולות שחודרים אלינו מהמסכים.
ואז אני נזכרת שרק אתמול קברנו עוד ילדה במקום המדמם הזה, ובא לי לבכות עליה ועלינו.
ככה איריס האהובה, משאירה אותי אחרי ספריה-
נסערת, מתרוצצת, כואבת, רייקה.
זו ספרות מצויינת ופרוזה מעולה.
פיתחו את הספר, פיתחוהו רחב.. המלים כבר ישתלטו עליכםן.

איריס, אהובה שאת. לבי.