גלבי – חמדת גבריאלי

חמדת גבריאלי כותב על גלבי, שמגיע לחנויות ב 2/2/16:

״גלבי״
איריס אליה-כהן
הוצאת ידיעות ספרים.

כמה ספרי פרוזה נכתבו על השואה? על משבר הדור השני? רבים. כמה נכתבו על משבר הקליטה של יהודי המזרח? נכתבו, אבל לא מספיק.
וכמה ניסו לשזור שתי טראומות אלו (לא משווה ביניהם. אין טראומה שתשווה לשואה) לכדי ספר אחד? צריך לגרד הרבה בפדחת כדי לנסות ולדלות אחד.
איריס אליה-כהן עשתה זאת בספרה החדש ״גלבי״ (הלב שלי, בתימנית). סיפורן של שתי חברות ילדות, זוהרה, בת לעולי תימן ובת כיתתה, אדיבה, בת לניצולי שואה.
שתיהן גדלות בצל טראומות. לזוהרה יש אחות תאומה שנחטפה בהיותה פעוטה במה שמכונה עד היום – חטיפת ילדי תימן – ובמשך שנים רבות מנסה משפחתה להתחקות על עקבותיה. אדיבה חיה בצל הורים ש״חסכו״ ממנה את מוראות השואה. כל שאלה בעניין נתקלה בנזיפה ושתיקה רועמת. הס. אסור לדבר על זה, אבל כל צעד ושעל שלהם דיבר שואה. זעק שואה.
והסיפורים האלה שנשזרים בשתי וערב לאורך היצירה מציירים לנו את סיפורה של הארץ על שלל מכאוביה.
הפרק הראשון נקרא ״איפה הזיכרון שלי״ שזהו במובלע גם הרעיון של הספר, לטעמי. גם לנו המזרחים יש זיכרון וטראומות ואני רוצה לספר לכם עליהם.
בשפה משובחת ובתיאורים מדוייקים, מאלפים ומכמירי לב לוקחת אותנו איריס אליה-כהן למסע ארוך שתחילתו בבדיקת כינים משפילה. מסע שעובר דרך מחנות ההשמדה ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, מחנות העולים. מסע שנע בין ישראל הראשונה לישראל השניה, קיבוץ ומעברה, נוגע במשפט אייכמן, פוצע בטראומת מלחמת יום כיפור ומסתיים בערב יום כיפור שנת 1983. יום אחד שבו כל הקושיות מתלבנות וכל הפצעים מתחילים להגליד, כי אין מרפא לפצעים המכוסים במחשכים. רק אור השמש מטהר ומרפא אותם.