שחרחורת סופרת ומשוררת
הימים האלה, עד לצאת 'גַּלְבִּי', ב'ידיעות ספרים' בינואר הקרוב, הם ימים מפחידים ומרגשים ובעיקר מפוזרים מאד. המחשבות שלי – כמו בגדים בחדר מתבגרת. זרוקות על השולחן, על המיטה, על הרצפה, תלויות כמו חזיות על ידיות הארון. וחזיות זה – אולי – הדימוי הכי מדוייק, כי הן היו כפותות קודם לכן, בזמן הכתיבה, מוצנעות ופרטיות כל כך, איש לא ראה אותן מלבדי. מידי כמה שבועות הייתי מראה אותן בחשש, בציפייה, לנוית בראל, העורכת שלי, האגדתית, והיא הייתה מאשרת במילים קצובות, או נדה בראשה, "איריס, תחזרי לזה," כי תדעו לכם, משוררים, (וכל העורכים שלי, אלי אליהו, טלי לטוביצקי, ענת לוין וכאמור, נוית בראל – הם קודם כל משוררים) חושבים הרבה אבל מדברים מעט. מעט מאד. וכותבים עוד יותר מעט. ומדוייק כל כך. אז אחרי שנויתי הייתה מעירה ומאירה, הייתי חוזרת הבייתה, לא יודעת את נפשי מרוב, מרוב מה, מרוב הכל, ונעמדת מול המראה, ובוחנת את המחשבות הסודיות שלי שוב. ועכשיו, כשהספר יוצא, זה כמו לצאת עירומה לרחוב. את גלויה וחשופה וכולם יכולים להגיד עלייך הכל. כי הספר כבר לא שלך, הוא של הקוראים, וקוראים זה עניין מתעתע. קצת כמו גברים. את רוצה שהם יראו אותך, אבל רק את החלקים היפים שלך, את לא רוצה שיראו את הפגמים ואת הבטן. הו, לא. רק לא את הבטן הרכה. ואת רוצה שיגעו בך בעדינות, לאט, שיהיו קשובים למה שאת אומרת להם, למה שניסית לספר להם, ואת רוצה אהבה. כן, אהבה, זה מה שאת רוצה בעצם. בגללה את כותבת, בגללה את בוכה, בגללה את שוב כותבת, ושוב כותבת ושוב כותבת. ארבעה ספרים.
תמיד יש חששות ממה יגידו ומה יאמרו עליי, בגלל זה הרוב לא באמת מתנהגים או אומרים את אשר בליבם ומעדיפים להיות כעדר, אך רק בודדים לא מפחדים, יוצאים ומביעים דעה, גם אם היא מנוגדת מהרוב, דווקא אותם אנשים ממריאים גבוה יותר, כי דווקא להם יש את האני מאמין שלאחרים אין.