הבור

אז את קָמָה בֹּקֶר אֶחָד, הָאוֹר רָך, אבל הזמַן קָשֶׁה, וְאֵיזוֹ תחושה לא ברורה מַבְהִילָה אוֹתָךְ פִּתְאֹם. אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁמַּשֶּׁהוּ יִקרה הַיּוֹם, מַשֶּׁהוּ שֶׁלֹּא יַסְעִיר אֶת הַיְּקוּם, אֲבָל יָזִיז אוֹתוֹ קצת. ובכל זאת, את צְרִיכָה לָלֶכֶת לַעֲבוֹדָה. אָז אַתְּ מִתְלַבֶּשֶׁת, סְתָם שמלה, שאת מרגישה בה טוב. את יפה בסך הכל. גם העולם. אלא שאז את מגלה שהשמלה מוכתמת. כתם צהבהב, באזור החזה. כאילו הלב שלך השתין או משהו כזה. אין לך ברירה. את מחליפה לשמלה אחרת. שמתגלה כקצת צפופה, אבל כבר אין לך כוח להתעמת עם הארון. אַתְּ רוֹחֶצֶת אֶת הפנים, הַשֵּׂעָר בְּסֵדֶר, בדרך לדלת, אַתְּ עוצרת לכמה דקות במטבח. שׁוֹתָה קָפֶה, טוֹבֶלֶת בּוֹ עוּגִיָּה מקושטת בשקד, השקד נופל פנימה. אבל את לא חושבת שזה קשור לתחושה המוקדמת. וְאז את יוצאת מֵהַבַּיִת. וְשָׁם, מַמָּשׁ מוּלֵךְ, מֵעֵבֶר לַכְּבִישׁ, בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ עָמַד אַלּוֹן אֶחָד בֵּן מָאתַיִם לְפָחוֹת. זָקֵן זָקֵן. זָקֵן. אַתְּ מֵתָה עַל הָעֵץ הַזֶּה. מֵהָעֵצִים שֶׁמזכירים לך שיש אל מי לדבר, ושיש מי שמקשיב לך, ממש מקשיב, לעיתים נדמה לך שהוא אפילו מגיב אלייך, במנוד ראש, בהרמת זרוע, במאור עיניים. אז שָׁם, מעבר לכביש, את מגלה שאֵין עֵץ. כְּלוֹמַר, יֵשׁ רַק אֲדָמָה. כְּלוֹמַר, יש בּוֹר. בור גדול. כלומר, בין האדמה לשמיים יש בעיקר אוויר.