החיים הסודיים של אקריות האבק
  • שלומציון קינן

    כותבת.

על הפחד

הרשימה פורסמה בעיתון העיר, 2007

פחד המוות והחיים/שלומציון קינן

 

עד שהוכרזה כלא מוסרית בעליל בשנות השבעים, הייתה לובוטומיה דרך די נפוצה לפתור אנשים אלימים, סכיזופרנים, דיכאוניים וכן הלאה – מן הכורח להזיק.  אבל ניתוק המסלולים העצביים בין קליפת המוח הקדם-קדמית  (prefrontal cortex)לשאר חלקי המוח –  כלומר ניתוק מושב הדחפים והרגשות –  לא ניתק את הפחד. כך הוכיחה לנו  האפיזודה הברברית בתולדות הפסיכיאטריה דבר אחד: הפחד נמצא איתנו כדי להישאר.  כל כך קדום ובסיסי הוא – שגם אחרי פלישה כירורגית בסגנון שנות העשרים (דוקרן-קרח תחת שק הדמעות) עד לאפיסת התקווה, הייאוש, החמלה ושאר מכלול הרגשות – הפחד נשאר.

כל עוד אנחנו בחיים, יש לשער שנאלץ לפחד ובמילים אחרות – אנחנו פוחדים משום שאנחנו בחיים. למעשה: עצם התהוות החיים על פני אדמות הוא התרסה פרועה כנגד המוות: איך ייתכן שצורה תצליח להתקיים דרך הזמן וכנגד האנטרופיה? ומדוע, אם הצליחה כבר להתריס, לא תנסה הצורה הזו (כלומר, החיים)  לשמר את עצמה אל מול המוות שאורב בחוץ ולפעמים, יגידו הפסיכואנליטיקנים, גם בפנים?

 

רוב התורות הרוחניות מתנגדות בנחרצות לעבדותינו לחלקי המוח התחתונים ורואות בחיים של חרדה –  חיים שנמנעים מעצמם ומסורים דווקא למוות. לאו צו למשל, אמר שמי שעסוק בלהאריך את חייו במקום בלחיות אותם – חי במחוזות המוות. לעומתו, מי שמשמר את החיים עצמם (ולא עסוק בלפחד מסופם כל הזמן) יהיה חופשי מפחד: חץ לא יפגע בו וקרן הקרנף לא תפלח את בשרו והנמר לא ישסף אותו בתפריו, מדוע? כי הוא מחוץ למחוזות המוות.

הפחד ההישרדותי שאינו אלא פחד מוות טבעי ומובן, מתורגם אצלנו על פי רוב, לחרדות שחוצצות בינינו לבין החיים. לא חרדות מהסוג ההתקפי שבהן נידרש מייד לזנאקס, אלא סתם חרדות: כאלה שנערמות יום אחר יום ובונות קיר סביבנו ונמסכות בכל מגע שלנו עם העולם – עד שלאט לאט ובלי ששמנו לב, מה שישנו הולך ומאפיל.

אז לא שאין מפני מה לפחד: ישנם כמובן נהגים שיכורים, אנסים ברחובות ושאר טיפוסים שרוצים להתנפל עלינו מאחור ולהפגיז אותנו מלמעלה, ויש וירוסים שרוצים לחיות עלינו, גם אם זו אי הבנה (גם אנחנו וגם הוירוס רוצים לחיות, במקרה בחרנו לעשות את זה באותו מקום), וישנה כמובן שואה גרעינית לתת עליה את הדעת. אבל הבעיה מתגלעת כשאנחנו מפילים על פחד המוות את מה שלא שייך לו.

 

שמתי לב למשל, שאצל רוב ידידי ומכרי מתקיימים הפחד מפני הבדידות והפחד מפני הקירבה במידה שווה. ומכיוון שידידי ומכרי אינם גורים בני יומם שחס וחלילה יגוועו וימותו ללא פיטמה זמינה, ומכיוון שאינם משוטטים דרך קבע במקלחות של בתי כלא או בבתי גידול של וירוס האבולה – לא ברור מדוע הם מאפשרים לשני הפחדים הללו, שאינם אלא הדים רחוקים ומטאפוריים לפחד האיון ההישרדותי – לעצב את חייהם.

אחד הגלגולים המעניינים של הפחד מפני הקרבה הוא הפחד הקמאי שמשהו "יחדור" לתוכינו. אני מכירה כמה אנשים עם פוביות במידות משתנות מפני דברים שעשויים לפרק את החיץ הדמיוני שמונח לדידם בינם לבין שאר הדברים: גז, עשן, ריח, רעש, חיידקים, קרדיות אבק, מישהו שבטעות יגע בהם… מובן שמדובר בנרקיסיזם מן הסוג החינני ביותר – ויחד עם זאת מדובר באנשים הסבורים שהם עשויים לא מזכוכית אלא מנקטר האלים. וכמובן שכל מי שמאיים לחדור לתוכם, גם הנקלית שב שבקרדיות האבק – רוצה לקחת מהם משהו. אז הקיצו ופיקחו עיניים ואוזניים: כשאור חוזר מן הדברים ופוטונים פוגעים ברשתית ואתם מצליחים לראות משהו – זה משהו שנכנס פנימה. כשפטיש אויר מנסר אצל השכנים, הוא עובר דרך האוזן הפנימית למוח ממש כמו המיסה של מוצרט. כשאתם מריחים משהו – מולקולות אמיתיות של החומר שאותו אתם מריחים נכנסות לאף. ועוד לא התחלנו לדבר על מליוני המיקרו-ארגניזמים שחיים עלינו, וזוללים את העור שלנו, שיש להם מלתעות ועיניים.  אנחנו לא נפרדים ממארג החיים. לכל התעקשות לשמר את ההפרדה, אפשר לקרוא התעקשות שלא לקחת חלק בחיים.

 

ובכלל, באורח אירוני, דווקא אותם אנשים שכה פוחדים מכניסת העולם החיצון לתוכם – הם בדרך כלל בדיוק אלה שגם מוכנים ומשתוקקים לאבד את עצמם לדעת לתוך איזה רעיון נשגב או אהוב נעדר. את אותו קרום בועת-הסבון שעליה כה הגנו מפני הבקטריות, הרעש, והמגע הלא מוזמן – הם מוכנים לנפץ לאלתר לתוך משהו שהם קוראים לו אלוהים, או אהבה, או סמים – או אמצעי מאַיֶין אחר. למה? משום שמלכתחילה הפרידו את עצמם מן העולם עד ששכנעו את עצמם בעצם בדידותם. והלוא את כל המהלך הזה – שבבסיסו הפחד מפני הבדידות ומפני הקירבה, (שכפי שגילינו הם די דומים),  הם כמובן עושים כדי לא לאבד את "עצמם."

 

כל התורות הרוחניות מטיפות דווקא לכיוון ההפוך. פעם ישבתי בהרצאה של מורה הדהרמה הבריטי כריסטופר טיטמוס. מישהי הרימה יד ואמרה "אני פוחדת לעשות מדיטציה."  

"למה?" שאל המורה.

"כי אני פוחדת שאני אמות." ענתה.

"בדיוק!" צהל המורה. "האני ימות. את תישארי."

אכן, פחד מפני אבדן זהות הוא אחד האופנים המעניינים ביותר שבו בא פחד המוות לידי ביטוי במערומיו האידיוטים ביותר. לא במובן הקאפקאי או האורוולי אלא במובן הפשוט והיומיומי:  מי יגיד לנו מי אנחנו ומה יקרה אם אף אחד לא יגיד לנו מי אנחנו? האם נדע? ואם לא נדע האם עדיין נהיה קיימים?

 

פעם  בעונת המונסון, איבדתי את זהותי לערב אחד. במשך שתי יממות נסעתי ברכבת מדרום הודו לצפונה. בבנארס, שם עצרתי לכמה שעות, הרגשתי שהשמים קורסים עלי.  ריח הגוויות החרוכות והנפט בנחיריים, מי הנהר העומדים, שתן החזירים, הזעפרן והציפורן ובכל מקום תופים, חרקים מעופפים –  והכל עוטה אד מהביל, צהבהב – ללא ספק הגעתי לגיהנום. במצב של חרדה מתקדמת אם כן, נסעתי למקום שבו הגיע הבודהה להארה, לבוד-גאיה השוכנת במדינה הענייה ביותר בחצי האי ההודי – ביהאר.

 

כשהגעתי לתחנה בשעת ערב מאוחרת, לא ראיתי אף אדם מערבי. אפילו לא טיבטי. לו הייתי מגיעה בחורף, היו ודאי מגיעים נכבדי הלאמות מן ההימלאיה אבל לא בעונה הזו. רק מאות הודים וכבר נזכרתי בסיפורים על שודדי הדרכים וכנופיות הליסטים והפסיכים שאורבות שם לתיירים. בשיניים נוקשות הגעתי לרחוב הראשי והיחיד כמעט של בוד-גאיה והתחלתי כושלת בדרכי, תרמילי על גבי, בעיניים טרוטות מחוסר שינה ומאבק הגוויות. כשהנחתי את התרמיל לרגע כדי לשתות מים, ראיתי שהרוכסן פתוח והדרכון, כמו גם כל הכסף שלי  - אינם.

 

בהיסטריה של בכי, ובפרץ אחרון של אדרנלין, חיפשתי תחנת משטרה. אבל רק דוכני קוקוס ראיתי סביבי וקפה אינטרנט אחד. כשכבר עמדתי לגשת ולשאול, יצא אחד מן הנזירים התאילנדים משער המנזר שלידו, כך התברר, עמדתי, וכשראה אותי בוכה הזמין אותי פנימה.  ירח מלא נתלה מעל הפגודות ואני צעדתי בוכייה מאחורי הנזיר, בין עצי פיקוס רליגוזיס ופרחי לוטוס מעולפים שנעו עם הרוח בבריכה. ברק פילח את השמים והאיר פסל בודהה מוזהב שעמד בגן. ואז סיפרתי לנזיר שאיבדתי הכל.

"מה זה הכל?"שאל.

"הדרכון שלי. אין לי שום דרך להוכיח מי אני. אין כאן אף אחד שיעיד על כך שאני אני."

"את הזהות שלך את מגדירה," הוא אמר, "כמו המערביים, על ידי הבדלה. אם לא תבדילי בינך לבין כל השאר – אולי לא תהיה לך זהות אבל גם לא תהיי לבד. ואז גם לא תצטרכי שמישהו יגיד לך שאת את, את זה כבר תדעי לבד וזה לא יהיה כל כך חשוב יותר. אנטה (anatta) שמשמעותה – "לא עצמי" היא אחד הדברים הכי חשובים שהבודהה לימד. הרעיון שיש לך קביעות, שליטה, ובעלות על מי שאת, שהמדינה שנתנה לך את הדרכון רוצה שתאמיני בה, היא הסיבה שאת בוכה עכשיו. אבל לא משנה. תשתי צ'אי. "

ואז הוא הכין לי צ'אי, ובכיס הפנימי של התרמיל, במקום אחר ששכחתי, מצאתי את הדרכון. ומאז הפסקתי לפחד.

ולפני חודש שמעתי את סטיבן באצ'לור, אחד ממורי הדהרמה הבכירים בעולם בהרצאה. "הבטחון בפני הלא נודע", הוא אמר, "שמעניק לנו הגוש הגולמי שאנחנו מכנים העצמי, הוא זה שחוסם את הלוא נודע בפנינו. ואילו מה שמעניין בחיים האלה, המסתורין האמיתי שלהם שהסינים מכנים בשם "העניין הגדול של החיים והמוות"  הוא הלא ידוע. מה שמעניין זה השאלה, לא התשובה." 

 

4 תגובות

  1. יופי
    של מאמר
    לא קראתי אותו
    בהעיר

  2. מזעזע, עצוב, יפה ונכון!

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לשלומציון קינן