החיים הסודיים של אקריות האבק
  • שלומציון קינן

    כותבת.

על סבתי הסקסית

הרשימה פורסמה בעיתון העיר, יום האישה 2007

 

גיל התבונה

 

לא יותר משלושים שניות חולפות מהרגע שבו נכנס גבר לחדרה של סבתי בת המאה וקצת, ועד שהוא שלה לעשות בו כרצונה.

בשלושים השניות הראשונות היא בוחנת אותו; בכל זאת מאה ואחד אביבים כבר ראתה וגם כמה גברים.  אלף מאתיים ושמונה פעמים ראתה את הירח נחסר ומתמלא. מאה ואחד חורפים חיכתה לאביב, ימים ויבשות חצתה, לידות ומיתות היו לה מספיק, עשרים וכמה לבבות שברה, שלושה גברים אהבה באמת ("לא, לא יותר משלושה. גם שלושה לא מגיע לי", ) שיקרה פה ושם אבל תמיד האמינה באמת, לא פלא שהיא חשדנית. אבל תוך שלושים שניות היא מבינה שגבר עומד מולה וכבר היא מפלבלת בריסיה ולוטשת בו מבט עגבני והוא (אם הוא לא אידיוט) נופל שדוד.

את הדוקטורט בביולוגיה עשתה כבר בשנות העשרים כך שבחומרים שמהם עשויים החיים היא מבינה יפה. שום דבר שקשור במחזור הלבלוב והריקבון לא זר לה. שום דבר לא עושה לה "גועל נפש בלב" למעט אכזריותם של בני האדם. אם היא מוצאת עקרב בערוגת הורדים היא מרימה אותו בעדינות כדי להצביע  על השלפוחית עם זוג בלוטות הארס ומניחה אותו בזהירות בחזרה. מה שיש לדעת על הגוף ועל ההורמונים היא יודעת בלי להיות משועבדת להם. היא מכירה את שתי השאלות ששואל הטסטוסטרון: "מה זה?" ו"האם אני מעוניין לזיין את זה או להרוג את זה?" והיא יודעת גם למה מתאווה האסטרוגן: להיקשר, ליבב, לחכות. אבל היא יודעת גם שהחיים הם יותר מסך חלקיהם. ושאפשר לעבור דרכם כיותר מסמרטוט של אסטרוגן.

כשאני באה לבקר אותה, היא יושבת על הגזוזטרה מול ההרים ואגם בית-זית, מביטה בשחרורים השקועים במחול חיזור בין עפאי הברושים, ביסמין שמטפס על פרגולה, בפקעות החדשות שהנצו ואומרת "הביטי, מה יכול עוד בן אדם לרצות?"

אחר כך החדווה כבר נוצצת בעיניה והיא קוראת: "בואי נֹא הנה! איפה יש לך ציצי? מה זה, לא רואים?  ומה זה הצוּפְלוֹשֶת שיש לך על הראש?"

כשאני שואלת מה שלומה היא מספרת שכבר קיבלה היום עוד טלגרמה מלמעלה.

"מה אומרים לך שם?" אני שואלת.

"מחכים לי כבר שאבוא. נו. עוד קצת."

 

אם היו מספרים לסבתא שלי על אותו דיקן מהארוארד שהושעה לאחר שטען כי נשים לא בדיוק מפגינות הצלחה מסחררת במדעים המדויקים בגלל מבנה המוח שלהן הייתה אומרת: נכון מאוד. לגברים יש פי 6.5 חומר אפור (יכולת לעבד אינפורמציה), לנשים יש פי 10 חומר לבן במוח מאשר לגברים, לכן הן מסוגלות לקשר בין מרכזי עיבוד האינפורמציה השונים. לכן הן טובות יותר בכתיבה וגברים בראייה מרחבית. לכן הן יכולות להשתמש באינפורמציה ולא רק להבין אותה, לכן ניחנו בתבונה.

באנשים אינטליגנטים אפשר למלא משאיות שלמות. התבונה לעומת זאת… אותה צריך לחפש טוב טוב, כמו שמחפשים עקרבים מתחת לאבן. שום פאואר-צ'יק בחליפת-חצאית בראשה של איזו פירמידה לא תמצא אותה. התבונה לא מבקשת להחליף את השחקנים במגרש אלא לשנות את החוקים.

"צריך יותר אהבה בעולם." סבתא שלי אומרת.

"למה?" אני שואלת.

"כי טוב יותר לאהוב מאשר לא לאהוב. כשאוהבים הלב מתרחב."

סבתא שלי הצליחה לחיות לפי חוקי התבונה: לראות את הפרטים אבל לא להימסך לתוכם, לעמוד על הבמה ולצפות מן היציע בו זמנית, להישאר יציבה כמו מפל מים, להכיל ולא לקרוס, להתגמש ולא להישבר, להפגין סיבולת שהיא עניין נשי מובהק כי היא מכילה גם את הסבילות וגם את הסבל. "אני הייתי ג'ינג'ית" היא מנמקת. "זה כבר אומר הכל."

 

לפי הכת הנוצרית מן המאה השנייה לספריה המכונה גנוסיס, אלוהים הוא ששכח לצרף את האישה לכינון חוקי המשחק, לכן נראה העולם כפי שהוא נראה. ליסוד האלוהי הנשי של הגנוסיס קראו סופיה, זו ש"יודעת", זו שהעולם נברא באשמתה אבל גם בלעדיה. אבל נו טוב, כמו שסבתא שלי הייתה אומרת, לאשמה אנחנו כבר רגילות. את חווה האשימו בקיומו של המוות בעולם, את סופיה בבריאתו. אבל אם סופיה אחראית לבריאה היא גם היתה האמנית הראשונה שרצתה ליצור משהו. לא רק דרך הרחם כפי שנהוג לחשוב, לא רק כנגד הגברים שמרוב קינאה (כפי שטוענת הסופרת אנג'לה קארתר) משליכים את הטילים שלהם על המכתשים העקרים של הירח,  אלא סתם, בשביל היופי.

ואם חווה הביאה את המוות לעולם היא הייתה גם, כפי שטען דווקא פרידריך ניטשה (שלא מי יודע מה אהב נשים), המדענית הראשונה. היא ניסתה תפוח. מה היה אומר על זה הדיקן מהארווארד?

 

"מדע זה אמת ואני אוהבת דברים אמיתיים." סבתא שלי אומרת בגזוזטרה.

"למה?" אני שואלת.

"כי דברים לא אמיתיים לא מחזיקים מעמד בעולם." היא עונה.

"מה אמיתי?" אני שואלת.

היא מביטה הרחק לזהרורים אחרונים של שמש שנופלים על עין-כרם ועונה: "כאב של הלב זה אמיתי."

 

לא מזמן טען בחור צעיר באזני כי החכמה היא היסוד הגברי ואילו הבינה היא היסוד הנשי של עץ החיים. ספר איוב לעומת זאת (כפי שקארל יונג מנתח אותו) הוא תלונה ארוכה כלפי אלוהים ששכח את שותפתו מקדמת דנא לבריאה, את החכמה. אפילו במקרא מחליפים הגברים והנשים תפקידים ביניהם באופן פרוע וההבדל בין חכמה לבינה בספר איוב מתואר דווקא כך: יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה. מה יותר חשוב? מה זה משנה? לשניהם העולם זקוק.

בשביל כוח צריך שניים: שדה גרביטציה מכוכב אחד לא פועל על שום דבר אם אין שם עוד כוכב. אפילו בפיזיקה, אם המדעים המדויקים, כוח זה גם להישען, לא רק לדחוף. כך שלא חשוב אם מדובר בחומר אפור או חומר לבן. עדיף להרהר בשאלה: האם יותר משהעולם זקוק לרמטכ"ל אישה, הוא זקוק לתבונה שתעזור לו להחליט אם בכלל צריך רמטכ"ל? אותה תבונה שבלעדיה, כמאמר המנוח ג'יימס בראון, שום דבר לא שווה כלום?

ואפרופו אוזניים והבחור הצעיר וחילופי תפקידים: הייתה זו לוּ אנדראה סלומה שהפרתה את האוזן של ניטשה כשלחשה לתוכה את רעיון החזרה הנצחית. כך הפך אותו ניטשה שתהה "נניח שהאמת הייתה אישה" –  לאישה עם רחם בעצמו. זה פוסט-פמיניזם.  

אילו היו מסבירים לסבתא שלי מה זה פוסט פמיניזם, או אומרים לה שאישה תמיד מתחפשת, גם כשהיא מתערטלת, הייתה הופכת לדוברת הראשית. למעשה, היא עד כדי כך פוסט-פמיניסטית שהיא יודעת להיות דראג קווין לפעמים, ולפעמים ילדה, או סבתא, או מדוזה, או אלת פריון חמומת מזג, או מדונה. היא יודעת שסקס אפיל זה כוח אבל גם שהוא לא תלוי במיצוק העור או בכוח המשיכה אלא בהיות בחיים בכל הכוח.  גם כשכבר מקבלים טלגרמות מלמעלה.

"תביטי," היא מסבירה לי שוב, "אני הייתי ג'ינג'ית."

"ומה זה אומר?" אני שוב שואלת.

"זה אומר שהייתי גֵלֶר-לוֹקְש. אני ידעתי לרמות אנשים ואהבתי את זה מאוד. מדוע אהבתי? כי זו הייתי אני."

"אבל איך את יכולה לומר בנשימה אחת שהיית רמאית ושאת אוהבת אמת?" אני שואלת.  

"כי אני, כאילו נולדתי לרמות." היא עונה. "אבל הרמאות שלי היא אמת. אני אומרת לך, העולם עומד על אהבה. אבל איזו שטות אמרתי עכשיו? אני חושבת שגם עכשיו אני מרמה. "

"סבתא, את מאוד נבונה." אני אומרת לה והיא מתרעמת וצווחת, "מה פתאום נבונה? אני סקסית."

 

 

 

 

8 תגובות

  1. גברת שלומציון היקרה,
    העונג הוא לי לקרוא את כתבייך המרנינים.
    הנסיך

  2. אני המומה!איזו אשה!איזה פוסט! או מוטב אומר טכסט ,כי זה מעבר לפוסט .כל כך קשה לחלץ את המקום המיוחד החכם של האשה כשההסטוריה של התרבות גם היא מבינה אותה רק במושגים גבריים. וסופיה . ניסיתי למצוא עקבות יידע עליה באינטרנט ומצאתי מעט מאוד פרט לבספר של אריך נוימן.האם תוכלי להפנות אותי לעוד יידע עליה?כזו סבתא! חווייה מתמשכת!שמחה בשבילך שזכית.תתעדי תתעדי בשביל כל אלה שתוכלנה לקבל מעט מצופה , חכמתה,יופייה. אפשר לקבל צילום?

    • הי, תודה על התגובה. ישנם הרבה מאוד ספרים על גנוסיס, הידוע שבהם מאת האנס יונס, אבל גם מאת קארל יונג, קורט רודולף ולה-קרייר, ישנם גם מאות ספרים על סופייה עצמה – לי יש את ספרה של ויולט מקדרמוט. לא יודע לי אם תורגמו לעברית. ניסיתי להכניס תמונה ולא הצלחתי, אמתין להתאוששות הממשק.

  3. כל כך מרגש!
    ואמתי!
    מחבק אותך, יוסי

  4. נהדרת. בשביל טקסטים כאלה שווה לבוא לכאן.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לשלומציון קינן