בננות - בלוגים / שלומציון קינן / נורית זרחי – חידת הכפולים
החיים הסודיים של אקריות האבק
  • שלומציון קינן

    כותבת.

נורית זרחי – חידת הכפולים

פורסם במוסף ״ספרים״ של ״הארץ״, 9.8.2017

 

כישוף לבן

רק מכשפות יודעות לדבר אחת לשנייה מעבר לזמן. במקום שבו חיו, הן צורבות בקרום העולם קרע בדמותן, ודרכו יכולות מכשפות אחרות מזמנים אחרים לעבור ולהפגש. הספר הקטן, החדש והמרגש של נורית זרחי ״חידת הכפולים״, מזמן שער כזה ומפגשים כאלה. מבחינה זו, מדובר בספר כישוף. בשילוב של מסות ספרותיות, קטעים יומניים-אוטוביוגרפיים ושירה, חוקרת זרחי את העצמי הכפול, תוך שהיא מנהלת יחסים אינטימיים ותת-עוריים עם שלוש יוצרות מתות: קתרין מנספילד, סימון וייל ואלאונורה קרינגטון. בתפקידי משנה מופיעות שם גם אוליביה וויולה מהלילה השניים-עשר, שתי האמילי (ברונטה ודיקינסון) הוריה, חברתה וכלבתה של המחברת, בין השאר. אבל בניגוד לזרחי, שפרסמה למעלה ממאה ספרים, שמעמדה המזהיר והמוצדק בקאנון הספרותי זיכה אותה בפרסים רבים, מזלן של ידידות הרפאים שלה שפר פחות. הם לא רוו נחת ביצירתן, חיו חיים סחופים, בודדים ומעונים ובמקרה של שתיים מהןגם קצרים, עריריים ומרים.

אז מה בכל זאת מזמן אותן יחד למפגש ה״כפילות״ הזה, כפי ששם הספר מרמז? המילה ״מוזרות״ מעניקה לנו רמז ראשון, שכן היא חוזרת פעמיים בספר, בשניים מן השירים היפים ביותר שבו. ״יש שגוועים ממוזרות כמו מחסר״, נאמר בשיר אחד. ואילו ב״שיר אהבה לכלבה פרנצ׳סקה״ שחותם את הספר המפעים הזה, מופיעה השורה: ״המוזרות היא גשר,/עליו מהלכת הנפש בהעמידה פני זקיף.״ המוזרות, אם כן, היא הרמז הראשון לפענוח חידת הכפולים.

והנה המשך: בצעירותה, מספרת זרחי, ממקום מגוריה בפתח תקווה, נהגה לבלות זמן, דרך יומנים וספרים, בחברת נשים חפשיות, פרועות, מחפשות, שכמותן לא היו אפשריות בסביבתה, סביבה ציונית, חיילית, אחידה ו״קטלנית לאמנים.״ באחידות כזו, היא כותבת, ״קשה היה להמציא או לזהות חיים לא מוכתבים, צבעוניים, מרדניים.״  בריק הזה, היא מוסיפה, ״היה עלי לגדל פְּנים, אם יש כזה״.

והפְּנים שלה אוכלס על ידי נשות רפאים תיאוסופיות, גורדג׳ייביסטיות, מקובלות, גנוסטיות, מרטיריות, קלטיות, שכך או אחרת עסקו באיזשהו כישוף, ללא משפחה אבל עם חיי כתיבה, ורוח, ואחווה נשית. וזרחי חיה דרך ועם ״אנאיס נין, בסירת מגורים על הסן, בין יבשות, גברים, ספרים;״, עם ״גרטרוד שטיין וחברתה אליס בי. טוקלאס בסלון בפריז, בחברת המינגווי, פיקאסו ואחרים; וירג׳ינייה וולף וחוג בלומסברי שלהייתכן שחיי האנשים והנשים האלה לא היו בעלי צביון מיתולוגי,״ היא אומרת, ״ואולי חיי היומיום שלהם היו גזורים כפיסת הקליידוסקופ, אבל לי הם העניקו רוח חיים, צבע, עניין ויותר מכלחברה דמיונית מרהיבה שדיברה על הדברים שלא ידעתי לשוחח עליהם עם איש.״

בפואמה של המשוררת האמריקנית אן קרסון ״מסת הזכוכית״, קראתי לראשונה על הנחמה שיכולה להציע אחווה עם אישה אחרת, גם אם היא מתה ולא הכרנו אותה. שלוש נשים יושבות שם סביב השולחן: המשוררת שאהובה נטש אותה, אימה, ואמילי ברונטה ״הנפש הגולמית הזעירה שנלכדה על ידי אף אחד/לא היו לה חברים, ילדים, מין, דת, נישואין, הצלחה, משכורת או פחד מוות.״ מקץ כמה עמודים, הופכת הסופרת המתה ״שעשתה את דרכה המשונה דרך ימים ושנים שעקרותם דוחה את הביוגרפיים שלה״, ממושא קריאה למושא מחקר, לחברה, לאחות.

בין זרחי לבין המחפשות שלה, מתרחש איזה חסד, שגם אנחנו שותפות לו, ולכן, בסופו של דבר, למרות הכפילות, הן לא זוג, אלא כמו במבנה העומק של כל זוגאנחנו איתן ואנחנו שלישיה. גם הפרק על שייקספיר, שעניינו – צמדים, נחתם בשלישייה: ״כלל יצירתו של שייקספיר״, כותבת זרחי, ״ מעיד על כך שהוא עבד את האלה הלבנה על שלוש פניההאכזריים, הכאוטיים, ורבי החסד.״ כפי שידע ת.ס. אליוט, ב״ארץ השממה״, כששאל: ״מיהו השלישי שצועד תמיד לצידך?״ השניים הם תמיד שלושה. וכמו שלישיות הסטוריות שבהן לנצח מגיעות מכשפות לעולם – גם המחפשות -מחופשות כאן, הן שלוש.

הראשונה בטריומווירט היא קת׳רין מנספילד, שבורחת מן המוות האדוםלפני שמתה ממנו בגיל 35 – עם יומניה וסיפוריה לטירת הפרישות של גורדג׳ייף ותלמידו אוספנסקי.  הדיאלוג בינה ובין זרחי מרתק: היא מספרת עליה, ואז מתווכחת איתה על האמונה הרומנטית-ניטשאנית שלפיה ״המחלה מעניקה לאמן גישה ישירה אל האמת״. היא גוערת בה על שהיא מרגישה חברה באחווה של קיטס וצ׳כוב של ״ידיעה דרך הכאב״, היא צוחקת איתה, מצטטת באזנה הרחוקה את ט.ס. אליוט: ״אנשים לא יכולים לשאת יותר מדי מציאות,״ מתאבלת עליה ובסופו של דבר כותבת לה שירים כל כך יפים, שמתמיה בכלל שיעלה בדעת מישהו להוסיף ולכתוב אחריהם מילה נוספת על נושא כלשהו בזמן מן הזמנים.

בת הלווייה השנייה שלה היא סימון וייל. לעומת אחיה המתמטיקאי הגדול, האמינה וייל שאין לה זכות קיום ״עד שיום אחד, בעודה שרועה על הדשא, ראתה לטאה קטנה מציצה בה. לפתע הכתה בה ההכרה שלכל יצור נברא, ולו גם הקטן והפשוט ביותר, יש זכות קיום. גם לה.״ יהודייה קומוניסטית שישו נגלה לפניה, שבת כיתתה, סימון דה בובואר התעניינה בה בזכות הופעתה האקסצנטרית (ברדס כהה כשל נזיר פרנציסקני), וייל היתה גנוסטית, וככזו, נותרה נאמנה לחוויית ההארה ונשמרה מעולם החומר. את היהדות, הדפה כי היהודים לא פירשו לדעתה נכונה את הסבל כאתר לזיכוך פנימי, אלא ראו בו ״סמל לחטאם של הסובלים״. כשהצטרפה למורדים בספרד, פרשה אחרי שנכוותה מסיר רותח וכשפרצה מלחמת העולם השנייה, התחבאה בכרם יין, ושם הקריבה את מזונה ״כאקט רוחני לרעבי המלחמה״. כך החלה ברעב שהביא בסופו של דבר למותה.

אבל זרחי לא רק מספרת עליה, אלא גם נושאת ונותנת איתה.

בניגוד לזרחי עצמה, שהפסיקה להאמין באלוהים בילדותה בעקבות מפגש עם בני דודיה, הנערים שחזרו מן השואה, וייל לא ראתה את השואה אלא המשיכה לכתוב על ספרות יוונית וקלאסית בעוד מליוני יהודים נרצחים. בעיתון התפרסמה ידיעה: ״פרופסורית צרפתייה הרעיבה עצמה למוות: ״נטייתה לסגפנות ותשוקתה הסמוייה לכליון, כל אלה מוכיחים שמותה נבע מעומק הביוגרפיה שלה.״

הצלע השלישית היא הציירת הסוריאליסטית האנגליה האריסטוקרטית אלואונורה קרינגטון, מי שהיתה בת זוגו של מקס ארנסט, ושלאחר הגלייתו פרשה לקהילת הנשים הציירות במקסיקו עם פרידה קאלו ואחרות. כמו שתי חברותיה, אף היא עסקה בסוריאליזם אלכימי, ״גנוסטיקה, כישוף, קבלה, טארות, האנדרוגינוס האלכימי שהפך לסימנו של האני הכפול.״ כשארנסט נשלח למאסר בשל היותו גרמני עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, אומרים שקרינגטון שלחה את אומנתה בצוללת לחלצו מן הכלא.

המפגש האחרון של זרחי עם קרינגטון היה בחסות פביאנה חפץ, החברה הלא דמיונית היחידה בספר, שאיתה ניסתה לערוך אנתולוגיה של אלואונורה קרינגטון עד למותה באמצע תהליך העבודה. הידידות עם מר מוות בלתי אפשרית: ״לא חידונים, לא ספרות/של מי היודע מראש את הסוף.״

לב הספר, ומה שנראה כסיבה להולדתו, הוא מאמר קצר בשם ״חידת הכפולים״ שפרסמה זרחי בכתב העת ״חדרים״ בעריכת הלית ישורון בשנת 1994. זרחי חוקרת את דמויות הנערים-נערות הכפולים בכמה מן הקומדיות של שייקספיר, נשים שלמען אהבתן הפכו עצמן לגברים וכך חושפת את ״אי מוצקותו של האני״. מה עומד מאחורי ה״פנטזיה של העצמי כאחר״? היא שואלת, ומגלה כי ״מאחורי הסימטריה הקומית מסתתר געגוע לתאום האבוד.״

ייתכן שהתאומה האבודה היא גם זו הכותבת. שהרי לא ייתכן שיוצרת פורה כמו זרחי תכתוב את השורות: ״נכון, אני יודעת, אפשרמן ארוך להמנע מלפרוח/להחזיק בחיק ההבטחה פקעי עתיד שאצרו/האויר, המים, השמש.…״

ומעניין, שלמרות שהיא צועדת דרך כל הספר עם תאומות אבודות ורוחות רפאים כבנות לווייה, דווקא באני האחדותי, היא אומרת, ולא המפוצל, יש לה ״תחושה של הימצאות עם רוח רפאים.״

כך או אחרת, הכפילות, או פני יאנוס של האני, נבדקת כל הזמן, וזרחי מתעניינת בעיקר בסף שלהבמקום שבו היא נגמרת והאחר, אם הוא אנושי, פרה-אנושי או בתר אנושימתחיל, כמו בשורות: ״בלילות הרוחות רוקדות כנגדי,/ מתקשה להרדם אני חובקת תן./לך תדע מי משנינו מיילל?.״

האחרות, מצידה האחר של המראה, אינן אפילו בהכרח אנושיות. גם הבדידות היא דמות של אחרת שבאה להשתקע, גם היא לזרחי אחות כשהיא פונה אליה: ״אחותי, מצחך האפל משוך על/פני, תויך הקרועים מושכים ממני את עלי הקיץ״

זרחי מוסיפה להיות המשוררת ה׳מרקוריאלית׳ שראה בן דן מירון, הנעה ככספית, ״דלגנית ומרחפת״ ש״הריחוף באוויר ועל המים הוא סימן ההכר שלה.” לכן, היא יכולה לעבור דרך אותם קרומים בהווייה, להפליג בעובי העור או לנסוק בסטרטוספירה, ושוב ושוב לחרוט את פניה של האחרת ברוח, כפי שעושות הסנוניות בסחרורן באחד השירים.

הירושה שהן מורישות לה, אינה לפיד, אלא עששית הנזירה המחפשת שמאירה דיו סמוי במערות שבהן המיסטיקניות, והמכשפות מחפשות, ואז נפרשת הבדידות המזהרת ו״אט אט נפתח/לפני המדבר שבמערותיו מסתתרים/המאסטרים המסתוריים, וכאבנים יקרות/או גופי עקרבים/מתנוצצות מגרעותי בחושך.״

ושם, בחושך, כמו אורות רחוקים מגלקסיות מתות, בשולי הדפים הריקים, האחרות עונות לה.

https://www.haaretz.co.il/literature/1.4341499

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לשלומציון קינן