בננות - בלוגים / שלומציון קינן / מומוס – שקרים מעניינים יותר מעובדות
החיים הסודיים של אקריות האבק
  • שלומציון קינן

    כותבת.

מומוס – שקרים מעניינים יותר מעובדות

momus interview

פורסם בשער של מוסף ״גלריה״ 04.06.2014

״עשיתי כמה נערות שמחות אבל בעיקר עצובות, עשיתי כמה מחוות טובות אבל בעיקר רעות.״ (מומוס)

אפשר לראות אותו במוזיאונים שונים בעולם כשלגופו קימונו ועל עינו רטייה, כשלתוך המגאפון שבידו הוא מפריח עובדות שגויות ושערורייתיות לאזני המבקרים המשתאים. למשל: שצילום מכלא אבו-גרייב הוא למעשה פרסומת של דיור לגבר, שהגולגולת שלפניהם שייכת למעשה לקשישה שרצח צ׳ארלס דארווין ברוח המדע הספקולטיבי, או שאינגוור קמפרד, מייסד איקיאה, ולא אלפרד נובל, הוא שייסד את קרן הפרס בעקבות הפגזת ריהוט.

[/dropcap]

מומוס, או בשמו האמיתי, ניק קרי, הוא אחת הדמויות המסתוריות והמשונות ביותר בעולם הפופ. אמן מיצג, מרצה, בלוגר, עיתונאי, סופר, מוזיקאי, הוא גם פיראט פופ שטוף זימה ולמדן, אינטלקטואל ואנתרופולוג לאקוני של סטיות וחילולי קודש, שהשפיע על פאלפ, על בל וסבאסטיאן ועל בק ושבשבת יופיע אצלנו דווקא באוזן-באר ולא, נניח, בפארק הירקון. אולי בגלל הפרסונה שעטה על עצמו - פלייבוי ברטייה ועפעף שמוט שמלחש דברי טעם בשמחה ארסית, ושר על סטריכנין ועל בובות מתנפחות, על פילוסופיה קונטיננטלית וזימה אוריינטלית, פדופיליה, נקרופיליה, מסעות בזמן, ליקוקים וניאופים, וכל זה כשהוא הולך ומותח את גבולות הסטייה והמוזרות בתוך מסגרות הפופ הרגילות. ואולי משום שגדל על ברכי דה-סאד, רבלה ובויס, סרז׳ גינסבורד ואוסקר ווילד, בואי ברכט וברל או בגלל שהמילים שלו שנונות, חשקניות, מרושעות וחסרות אלוהים. נכון, באיזשהו שלב הוא גם כתב להיטים לסנסציית הפופ היפאנית קהימי קארי (המפורסם שבהם, האזנת חובה: ״אני חתלתולה״) אבל עונת הלהיטים היתה קצרה.

השם מומוס, שאול מאל הקונדסות, הסאטירה והצנזורה במיתולוגיה היוונית שהוא גם דמות משנית ב״טירה״ של קאפקא. ניק קרי עצמו נולד ב – 1960 בסקוטלנד, הוציא עשרים ושבעה אלבומים וארבעה ספרים (רומנים ספקולטיבים מצחיקים) והשתתף בעשרות תערוכות ומיצגים. לכאן למשל, הוא מגיע הישר מביאנלת פיסול בבוראס, שבדיה, שם היה אחראי על משרד הדיסאינפורמציה.

הוא המציא את סגנון הבארוק האנלוגי, שמורכב מצ׳מבלו, סינתיסייזרים אנלוגים ושנינות, שהוא כמו שאר הקו המוזיקלי שלו, שילוב של ניגודים: סינטי-פופ של שנות השמונים עם אלקטרו-פולק מלאנכולי מתובל בקצת אורגן או אקוריון, משהו מקורט וייל, מעט התפנקות בסגנון סרז׳ גינסבורג, וקול חדר מיטות עצל. בדרך כלל, כל אלה יוצרים מפגש שערורייתי בין מורכבות לפשטות שמותיר, לפחות את המאזינה הזו (שגם קראה לכלב שלה מומוס), אחוזה בגעגוע ללא מושא, מלווה בבחילה קלושה.

חייו הפרטיים של קרי, מוזרים ומסתוריים לא פחות מהפרסונה המומצאת שלו. הוא התגורר באדינבורו, לונדון, פריז, טוקיו, ניו-יורק ברלין ואוסאקה. הוא נתבע פעמיים – פעם על ידי חברת מישלן על שהשווה את הצמיגים שלה לבובת מין מתנפחת, ופעם על ידי וונדי קרלוס, זמרת הפופ שנולדה גבר, על שיר שהציע לה לנסוע בזמן ולהנשא לעצמה לפני הניתוח. כדי לשלם את חובו לבית המשפט, כתב שירים בהזמנה תמורת 1000$ האחד, בין השאר עבור ג׳ף קונס וקורנליוס.

חברת התקליטים ״קריאיישן״ (אואסיס) השליכה אותו משורותיה אחרי שבריונים בנגדלשים התדפקו על דלתותיה, מבקשים את דמו, וזאת מכיוון שחילץ את אהובתו משידוך לזר, הבריח אותה לאנגליה ונישא לה.

״מעולם לא חשבתי שתהיי הכל בשבילי/גדולה כמו הירח על פני הים/כמובן שאת לא הכל בשבילי/לו היית - כמה גדול צריך היה להיות העולם?״ (מומוס)

ש.ק: בשיר ״הייתי אינטלקטואל מאוויסט בתעשיית המוזיקה״ כתבת: ״נכשלתי, כי הייתי שלושה דברים שמעמד הפועלים שנא: עצבני, מסודר ומחונך מדי.״ האם זו הסיבה שאתה לא מפורסם כמו, נניח, בק או פאלפ שהושפעו ממך?

נ.ק: שיחקתי כבר על כל המרירות המעושה של לא-להיות-מפורסם, עד לדרגה קומית. מרירות יכולה להיות מצחיקה! אבל במציאות, זה לא מטריד אותי כהוא זה. לו היו עוד אנשים מרגישים וחושבים כמוני, סביר להניח שהייתי פופולרי יותר. אבל זה ממש בסדר להציג את החזית המינורית. הרבה יותר מעניין להכשל מאשר להצליח, כל עוד אתה ממשיך לייצר תוך כדי כשלון, ממשיך להתקיים כאופצייה עבור אנשים, כקול, כאלטרנטיבה. כשלון פומבי מתמשך הופך בסופו של דבר לסוג ההצלחה הכי מעניין.

ש.ק: אמרת פעם, שמה שמשותף לכל הדמויות האקסצנטריות והסוטות בשיריך, הוא שהן לא מקבלות את העולם כפי שהוא. זה נכון גם לגבי הדמויות שהן אתה?

נ.ק: ברור שיש משהו ממני בדמויות שנרתעות מנורמליות ובוחלות בפשרות הסטנדרטיות של החיים. בנעורי, המודלים שלי לחיקוי היו דייויד בואי בדמות החוצן ב״איש שנפל מכוכב אחר״, וקאפקא כפי שהוא מופיע ביומניו: טיפוסים סכיזואידים שכמה שלא ינסו – לא יתאימו לחיים נורמליים. סמלית היא העובדה שבחרתי לחיות ביפן, התרבות החייזרית ביותר בכדור הארץ, וכזו שהכי פחות מקבלת זרים. ביפן אני חי בשלום עם ההזרה שלי. היא הופכת לחירות מוחלטת ונוחה.

ש.ק: על כריכת ״ספר הסקוטלנדים״ מפרי עטך, כתוב: ״כל שקר יוצר יקום מקביל שבו הוא נכון.״ מה קורה ביקום האחר הזה?

נ.ק: שקרים בהחלט מעניינים יותר מעובדות. למשל, עובדות יכולות לספר לי על ההסטוריה הקדומה והעכשווית של מדינה מסויימת. שקרים מאפשרים לי לחזות את עתידה ולהעניק לה עבר אלטרנטיבי, לתת לה להתבונן בעצמה במראה במסכה ותחפושת. שקרים הם קרנבליים, אבל אין קרנבל כל יום. כוחו של השקר תלוי בכבוד מסויים לאמת, לכן הוא מעניין רק שאנחנו יודעים שהוא שקר ואז הוא מעודד אותנ;;ו לחלום ולשער. באופן אירוני, צריך להעריך את האמת כדי להתעניין בשקר כאמצעי להרחיבה. וכמובן כשאני אומר ״שקרים״, זו רק מילה אחרת לאמנות. האמת היא ידע, שקרים הם דמיון, שניהם נחוצים.

ש.ק: אתה נוטה לחבר בין מרקמים, ז׳אנרים, כלים ורעיונות שלכאורה אין בינהם דבר, למשל, לשים תמונה של מקס פריש על נערה בשם במבי, לשלב בין סינטי-פופ לצ׳מבלו ותיבת נגינה, לחבר מילים רעילות לואלסים מתוק, נראה שאתה שואף לחבר בין ניגודים עד שייוולד משהו מבהיל וחדש שלא נראה קודם. האם זו לא ההגדרה של גאונות? או בעצם, מה בעינך ההבדל בין סתם פסטיש חמוד לגאונות?

נ.ק: לא הייתי קורא לעצמי גאון, אבל שיר בשבילי מתחיל להיות יותר מסתם פסטיש כשהוא מתחיל להקיז קצת דם. אנשים שמאזינים לשירים שלי אומרים לפעמים דברים כמו ״צחקתי עד שהחיוך קפא על פני.״ אני אוהב לצטט את רילקה: ״היופי אינו אלא ראשיתה של אימה שכמעט ואיננו יכולים לשאת.״ או את אדורנו, שאמר ״בסופו של דבר, אין הנשמה אלא תשוקתו של מה שאין בו נשמה, לגאולה.״ שיר טוב, בשבילי, מכיל אמביוולנטיות מטרידה. אני לא רק מחבר ז׳אנרים, אני גם טורף רגשות. אני מאוד אוהב את הצירוף, למשל, ״מצחיק-זדוני.״ אז את מתחלחלת, וצוחקת, זה מספק באופן מפתיע.

ש.ק: כתב בגארדיאן כינה אותך ״אנטי-מוריסי״ בכך שלמרות ששניכם חולקים טעם ספרותי דומה וסלידה חולנית מתרבות המיינסטרים, הוא שמר תמיד על כנות בעוד אתה שמרת על שניות. זה נכון?

נ.ק: אני לא מקבל את העובדה שמוריסי כן ואני לא. אני חושב ששנינו ילדים (או ניני-נינים) של אוסקר וויילד, שאמר ״מידה של כנות יכולה להיות מסוכנת, במידה גדולה, היא לגמרי קטלנית.״ בנוסף, שנינו צמחנו בתקופה (תחילת שנות ה – 80) בה המבקרים החריפים ביותר בעיתונות המוזיקה הבריטית יצאו בקמפיין נגד ״רוקיזם״, שהפך לחטא חמור כמו סקסיזם או גזענות. רוקיזם היה דוגמה של אותנטיות על פיה מוזיקה מסויימת, מבצעים מסויימים, שילובים מסויימים של כלים, סוגי הפקה מסויימים, היו ״אמיתיים״ יותר מאחרים. רוקיזם היה אידיאולוגיה של עלה תאנה. אמצעי להצדיק זלזול בנערות, הומואים וגברים נשיים שניגנו בסינתסייזרים ולא גיטרות. הצטרפתי לקרב נגד זה.

ש.ק: בשיר ״יהודי חלל״ אתה כותב על יהודים כמו איינשטיין, אופנהיימר ופרויד שנשלחו מן החלל החיצון כדי להטיב עם המין האנושי. כמה אירוני השיר?

נ.ק: זוהי מחווה רגשית ליהודים שהערצתי והושפעתי מהם: מרקס, פרויד, איינשטיין, אדורנו, אפילו ספוט מסטארטרק.

לפעמים נדמה שהאינטיליגנציה שלהם פשוט לא היתה מן העולם הזה. כמובן שהתרבות הנוצרית כולה מבוססת על ספר שטוען שלבני העם היהודי קשר ישיר עם היצירות החוצניים שבראו את היקום. השיר זורם עם הרעיון הזה. יש שם כמובן גם לעג אוהב לרעיון ״העם הנבחר״, תמיד היתה לי נקודת תורפה לנרקיסיזם, בעיקר כשיש לו איזושהי הצדקה.

ש.ק: איפה אתה עומד בעניין החרם על ישראל?

נ.ק: כשהוזמנתי לישראל, המחשבה הראשונה שחלפה בדעתי היתה החרם התרבותי. המחשבה השנייה היתה: ״אחרים את הביקור השני!״ אתה יכול לדבר בלי סוף על נושא או מצב, אבל בסופו של דבר אתה צריך להיות שם, לשוחח עם האנשים ולחוש את האווירה לפני שתוכל לשפוט בעצמך. אין לי את האמצעים לבוא לישראל בלי להופיע, אז אני מופיע כדי לבוא. תכננתי לעבוד בקיבוץ כשהייתי סטודנט, אבל לא הספקתי. אז זו ההזדמנות שלי. למעשה קיבלתי כמה תכתובות עם ארגונים תומכי-חרם למינהם והסברתי להם את הביקור שלי כפי שאני מסביר לך.

ש.ק: איזה סוג של מדריך-תיירים לא-מהימן תוכל או תרצה להיות כאן?

נ.ק: מדריך התיירים הבלתי מהימן יתקשה לפעול בישראל. הוא רגיל להיות מזעזע במידת-מה, בסיטואציות של ניפוץ טאבואים, ללא תוצאות כבדות משקל. המצב הפוליטי בישראל כל כך קשה ומתוח, שאני חושש שהוא ימצא את עצמו מדבר במשלים. סוג של מסורת אצלכם, אני מבין.

ש.ק: לאיזה ליין-אפ ניתן לצפות בהופעה ב״אוזן-באר״?

נ.ק: הליין-אפ להופעה זה רק אני, מיקרופון, קצת ריקוד גמלוני, וסרטוני וידאו מוקרנים על הקיר מאחורי. זה בידור סמנטי סחרחר עשוי מאור וצליל.

https://www.haaretz.co.il/gallery/art/.premium-1.2338746

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לשלומציון קינן