החיים הסודיים של אקריות האבק
  • שלומציון קינן

    כותבת.

אווה אילוז

פורסם באתר ״העוקץ״ 19.9.2012

שימו בבלנדר אחד חצי כוס פרויד ויונג, כף אופרה ווינפרי,כמה סיפרי עזרה עצמית ומדורי עצות, סדנת העצמה וקבוצת תמיכה, קורטוב של דיפאק צ'ופרה. ביזקו על הכל מעט פרוזק. את העיסה שנתקבלה – הזריקו לוריד. זו הדמיה קיצונית לאופן שבו הסם השקוף שאותו מכנה אווה אילוז "השיח הטיפולי" בספרה החדש "גאולת הנפש המודרנית" – מכתיב את חיינו. דרך תלולה ומהירה דרך כוכבה של אילוז עד לרום רקיענו, אבל בדרך ספגה גם סאטירה וגם זעם. בעיקר, ולא במפתיע, מבעלי מקצועות רפואת הנפש. יותר מכל עשה את בשרם חידודים חידודים המונח האקלקטי "השיח הפסיכולוגי" או הטיפולי, שאליו הכניסה אילוז פחות או יותר את כל סוגי הריפוי הנפשי, מבתי הספר הגבוהים ביותר והפסיכואנליטים של החירות, עד לממבו ג'מבו של תכניות בוקר. האם היא מצדיקה מהלך כה מטריד?
השיח הטיפולי, לפי אילוז, הוא אותו גוף ידע מקצועי ופופולרי כאחד, שערך החל משלהי המאה ה – 19 – בתיווך המדינה, ולאור שאיפתה להפקיע את הנפש מידי כמרים ומגרשי שדים למינהם – מדיקליזציה שלה. הספר ממפה ומבקר את האופנים שבהם פשה אותו "שיח טיפולי" בכל תחומי החיים ובעיקר בארבעת האתרים המוסדיים המשמעותיים של התרבות האמריקנית: התאגיד, המשפחה, תקשורת ההמונים והמדינה. מדובר בגוף ידע שיצר שפה עתיקה/חדשה לדיבור על הנפש, שנפוץ בעולם לפחות כמו התרבות האמריקנית, אם לא יותר ושהשתלט על הגדרת העצמי. כל אלה, בנוסף לכושר העמידות ההיסטורית שלו – הופכים אותו לדעת אילוז לאתר אידיאלי לבחינת "האופן שבו תרבות פועלת.”
בלי לשאול ממושגיו הגורפים מדי של פוקו כגון "פיקוח” ו“ביו-כוח”, אילוז בכל אופן הולכת בעקבותיו עם ההנחה שהטיפול לא מקומם את היחיד על החברה אלא להפך: הוא גורם לו "לפעול באין מפריע למען מערכת הכוח ובתוכה.” מבחינה זו, אפשר לומר שהיא גילתה בשיח הטיפולי את מה שראה נועם חומסקי ביחסי הציבור: אמצעי שבו בחברה "חפשית" שאינה יכולה להפעיל כוח על אזרחיה – מופעל כוח באמצעות הסכמה.
אבל על מה מסכימים כולם? לפחות אלה שבעורקיהם זורם קצת וודי אלן לצד קבוצות 12 צעדים? על העיסוק בעצמי הנרקסיסטי על חשבון דאגה מוסרית לקהילה ולחברה. על יעדים שכוללים את היפוכם: מתן דרור לרגשות והבעתם המנומקת כדי לציית למסגרת מדכאה, תקשורת נאותה במסגרת אינטימית על חשבון צינון התשוקה, הגשמה אישית והחלמה שמייצרים חולי, עונג שמייצר סוגים חדשים של סבל. שקיעה של התנגדות, תשישות תרבותית, "משאיבד את כושרו לייצר גיבורים, ערכים מחייבים ואידיאלים תרבותיים, מסתגר העצמי בקליפתו הריקה.”
בפרקים הבאים, מפליאה אילוז להדגים כיצד תפס השיח הטיפולי את מקומו בתוך רעיונות שקדמו לו היות ו “תרבות היא לעולם מגילת קלף מחוקה בחלקה, שהחדש נכתב בה מעל לישן.” מתחילים בפרויד: הכאריזמה שלו, חיסול המתנגדים, המהלכים הפוליטיים, הדגש שהושם על הנאה מינית, נראטיב הגאולה והפריצה לאמריקה ברגע הנכון. ממשיכים בפופולריזציה של הפסיכולוגיה ושל דמות הפסיכולוג החל משנות ה – 20 של המאה הקודמת, בקולנוע ובפרסום. אחרי שבוחנת אילוז את השפעת השיח הפסיכולוגי על התאגיד (שם בחסות פורקן וניסוח רגשות מושלטים מחדש יחסי כוח באופן שמעקר כל נסיון לשינוי
מהפכני) היא עוברת לדון במשפחה כיחידה תאגידית רגשית וקטנה יותר, משם לטנגו של אהבה ותיעוב בין הפמיניזם לפסיכאונליזה ועד למושג "קפיטלים רגשי" והאופן שבו רציונליזציה של רגשות יוצרת אמוציונליזציה של שפת הכלכלה. הפרק המלהיב ביותר, בעיני, הוא זה שעוסק בברית המשונה בין הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, הקודרת, הדטרמיניסטית, אפשר לומר, היהודית, לבין פרקטיקות העזרה העצמית, העולצות, הפרוטסטנטיות, האמריקאיות, הניו-אייג'יות שכבשו את העולם. שיפור עצמי מול החלמה.
לאט ובהתמדה, נבנה מיתווה מפחיד ומטריד שבו קטגוריות פוליטיות ופסיכולוגיות שזורות אלה באלה. שבו המשפחה היא אתר לידע ושחרור עצמי ומקום העבודה מחקה אותה, שבו הנפש מופרטת, הדיבור הנאות בין בני זוג מחליף הסכמה על נורמות מוסריות, רגש מנוהל ולא מופק, חיים אינטימיים הופכים – באמצעות מבחנים נפשיים שונים – לברי מדידה וחישובֿ, קטלוגים להפרעות נפשיות הופכים לכלים בשירות חברות הביטוח, טובין רגשיים מוקצבים, כמו טובין אחרים, באופן לא שיוויוני, אינטיליגנציה רגשית הופכת למטבע עובר לסוחר שיכול להיות מוחלף בהון אמיתי, הכל ארוז בנרטיב מתחייב של סבל וקורבניות, עד שלאט מוצא את עצמו הקורא במאטריקס. ואז כבר לא משנה ההנחה הרדוקטיבית לגבי “השיח הטיפולי”.
למרות שהתשוממתי מן העובדה שאילוז מחזירה לזירה את ההפרדה העתיקה בין תבונה לרגש, למרות שתמהתי על העדר דיון בהשפעתן העצומה של תורות המזרח על הפסיכותרפיה מאז שנות ה – 60, ולמרות שפעמים רבות, כשקראתי ציטוטים שאילוז לועגת להם – מצאתי את עצמי מזדהה עם הציטוט הנלעג יותר מאשר עם הביקורת – אין ספר שזהו ספר חובה לכל מי שרוצה להציץ בפקעת המאטריקס שלו, ולהתבונן בדאגה הולכת וגוברת בעצמי הלכיד, המחלים, המשתפר תדיר.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לשלומציון קינן