בננות - בלוגים / / אמנות הפיתוי – לאונרד כהן
החיים הסודיים של אקריות האבק
  • שלומציון קינן

    כותבת.

אמנות הפיתוי – לאונרד כהן

 

רכוב על ההיסטריה סביב ההופעה ברמת־גן יצא בעברית רומן הביכורים הספק־אוטוביוגרפי של לאונרד כהן, בבחינת שלל רב למי שביקש לראות את אחורי הקלעים של מופע הקסמים הכי טוב בעיר. את 'המשחק האהוב' – רומן חניכה על היותו של נער יהודי־קנדי למשורר ולמאהב – כתב כהן ב־ 1963 , כשהיה בן 28 . ארבע שנים לפני צאת אלבומו הראשון, אבל כשכבר היה משורר קנדי נחשב. לורנס בריוומן, גיבור הספר, גדל בשכונה נאה בעלת עצים מעטירים, לאב בעל פנים מלאי הגינות ויקטוריאנית ופה "מלא מדי, שמי, כאוב", שכמו אביו של כהן, מת בהיותו בן תשע. אמו אבודה עוד יותר. כל גופה צלקת, ועל פניה חיוך צ'כובי של גנים אבודים. "אני אוכלת שוקולד כל היום? יש לי יהלומים בשביל מה שנתתי? 15 שנים, ביקשתי פעם משהו בשבילי?", היא שואלת, כמו בפרודיה על פיליפ רות. אמו של בריוומן גומרת בבית משוגעים, אבל לאמו האמיתית הקדיש כהן את הספר הזה. ומי שקורא היטב יכול להסיק שהאמא הזו היא הלהבה האחת שממנה נעות כל צלליות הנשים של כהן. ממנה נוהרות פמליות של שיקסעס חיוורות ירכיים ולחות ריסים, שלעולם אינן מספיקות, או שהעולם אינו מספיק להן.
בספר השירים האחרון שלו, 'ספר הכמיהה', כותב כהן: "לא מצאתי את הבחורה, לא התעשרתי. בואו אחריי!". מאז ומעולם חיפש את האישה הגדולה שתצבוט אותו אל מחוץ לעורו. את ליסה, שאיתה שיחק ב'החייל והפרוצה' בשלהי מלחמת העולם השנייה, הוא רואה עירומה, פרחים לבנים עולים מנקבוביותיה. 20 שנה מאוחר יותר הוא פתיין מקצועי, היא נשואה בעצב. הוא ייקח ממנה את מה שרצה אז, בגיל עשר, אבל זה לא יהיה אותו דבר. בשנות נעוריו לומד בריוומן בעל־פה את הספר 'היפנוזה בשבילך', המשובץ בתמונות של תרנגולות מהופנטות מזוגגות מבט. בהתחלה הוא מתרגל על בעלי חיים, ומאוחר יותר ממשיך להתנסות על הת'ר, בת איכרים שאותה הוא מהפנט להתפשט כליל ואז פותח את מכנסיו ואומר לה שהיא מחזיקה מקל. אז כך,אם כן, הכל התחיל. ”אני רוצה לגעת בבני אדם כמו קוסם", אומר לורנס בריוומן, "לשנות אותם או להכאיב להם, להטביע בהם את חותמי, לעשות אותם יפים. אני רוצה להיות המהפנט שנזהר לא להירדם בעצמו". מי שראה אותו בהופעה, מדבר את המילים כאילו הוא מוצא אותן בפעם הראשונה, כאילו יש להן כוח לצוות על המציאות להיות, יודע שכהן הצליח במה שבריוומן הצעיר ניסה. וכך הופך הספר הזה גם לספר הדרכה למאהב הצעיר. כי בריוומן משתכלל כמהפנט, ולומד לרמוז לנשים שיוכלו להגשים את עצמן באמצעותו. לא פלא שכשהוא מוצא את אהבתו הגדולה, כל מה שהוא צריך זה להביט בה ממושכות, לומר לה בואי – והיא באה. כשהוא פוגש את שֶל, בריוומן יודע "שגופותיהם יתנועעו יחד". וכמו נשים אחרות, גם היא מוכיחה ש"שום אישה אינה יפה עד כדי כך שלא תרצה שיחזרו ויספרו לה את יופייה בשיר". אבל זו גם הדילמה המכוננת בספר: בין השירה לבין הנשים, או בין הבדידות לאהבה. השירה היא עדות האפר לחיים שבוערים כהלכה, "גזר דין ולא משלח יד". עם של, לעומת זאת, הוא מאושר. אבל "היופי שתיכנן כהפוגה בין בדידויות" מוביל אותו לחוש שהוא בוגד בבדידות אם יישאר איתה. מסתמנת פשרה: "האהבה המינית המושלמת היחידה: האהבה של היוצר ליצירתו. אהבה כזו לא משתנה לעולם". זה לא שכהן הוא סופר מוחמץ. 'המשחק האהוב' הוא לא ספרות גדולה, אלא ספר די בוסרי וגולמי, אבל גם פיוטי ומהנה עד מאוד, והוא מיועד בעיקר למי שאוהב את לאונרד כהן עד כדי חיפוש צלקות. עד כדי בילוש אחר סימנים. למשל, כשהילד מביט בגופת אביו ותוהה, "היכן הגוף במגפי הגומי שחצה נהרות?". אפשר לתהות אם זהו הנהר ש־ 40 שנים אחר כך יגיד עליו : I don't know how the river got so wide
וכשבריוומן עובר לגור בניו־יורק מול ההדסון, ומצפה לראות משהו "כתוב על המים הבוערים. אישור מאלוהים, אפשר לחשוב על טקס האש של who by fire ואפשר גם להתחקות אחר אלה שבגופן המושלם ייגע במוחו, או אחר ניצני זן והייקו.
'המשחק האהוב' הוא דיוקנו של אמן כאישצעיר. או כמאהב צעיר. דיוקנו של פתיין פומביעם ורד בין השיניים וכינור מדיקט. אם בהופעות האחרונות אפשר היה לחשוב שכהן מסכם את חייו, שהוא נושא ונותן עם אלוהיו מהבמה – כאן, בספר הזה, נמצאת ההתחלה. כאן מתחיל האמן הצעיר בחיים של יחסי קדושה עם הסובב אותו, שבהם לאיפסיק לסגוד, לבקש, לפתות. †

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

פורסם ב – 7 לילות, נובמבר 27, 2009

אמנות הפיתוי

עוד 3 ספרים מ־ 1963

פעמון הזכוכית > סילביה פלאת

מול היערות > א.ב. יהושע

ארץ יצורי הפרא > מוריס סנדק


 

 

 

 

2 תגובות

  1. "השירה היא עדות האפר לחיים שבוערים כהלכה"
    ספר בוסרי אבל משפט חזק.

© כל הזכויות שמורות לשלומציון קינן