טוני מוריסון

אחד השיאים מכמירי הלב ברומן התשיעי של טוני מוריסון, 'חסד', מתרחש כשנערה-שפחה בשם פלורנס מוצאת מקלט ללילה בבית אישה שמצליפה בבתה עד זוב דם, וזאת כדי לשכנע את השריף שלא מדובר בילדה-מכשפה, שהרי ידוע ששד אינו מדמם. לו הייתה לה אם משלה, אומרת פלורנס לעצמה, הייתה גם היא יודעת אמת פשוטה זו לגבי שדים ודם. מה שמיוחד ברגע הזה, כמו ברבים אחרים ברומן הקצר והאמיץ הזה שזוכת הנובל בת ה-78 מטיחה בעולם כטור-דה פורס, אולי האחרון שלה, הוא שברגע כזה נחשפת אמת עצובה עוד יותר מן הנגלה לעין. לא מצב הביש של הדמויות הוא שמדכא כל כך את רוחן, אלא העובדה שאפילו לחלום אין להן מה. הן לא מסוגלות אפילו לדמיין עולם שבו אין זה מובן מאליו שאוספים ילדות קטנות ששד נכנס לתוכן. פלורנס, שמספרת את אחד מרבדי העלילה בגוף ראשון, לא מסוגלת לדמיין הווייה כזו, בין השאר משום שכמו רוב האימהות אצל מוריסון, גם אימה שלה מכרה אותה בילדותה כדי להצילה מגורל איום פי כמה. בדומה ל'חמדת', שנבחר לאחרונה על ידי ה'טיים' לרומן הגדול ביותר של 25 השנים האחרונות, שואב גם 'חסד' את עלילתו מ'הצלה' של שפחה את ביתה. אמנם לא מדובר הפעם בשיסוף הגרון, אבל ההצלה אינה מתגלה כגואלת הרבה יותר.  אם 'חמדת' ניסה והצליח להיות 'רומן גדול', אפי, תיאורי, מסועף, ב'חסד' מוותרת מוריסון הקשישה על יומרות כאלה. היא כותבת ספר מתנשף, תנכ"י, בהול, שדחוף לו ויהי מה להיות (האם זה צנוע יותר?). לא רומן גדול אלא ספר קודש. והוא עוסק, לפיכך, בסיפור בראשית. סיפור ראשיתה של ארה"ב. מוריסון כבר הרחיקה אחורה בעבר. ברומן הראשון שלה, 'העין הכי כחולה', חזרה לשנות ה-40, ב'ג'אז' לשנות ה-20, וב'חמדת' לשנים שלאחר מלחמת האזרחים. אבל כאן היא צוללת לנקודה הכי קדומה שלה עד כה – לשנים שלפני קום ארה"ב של אמריקה, של ראשית הסחר בעבדים, כשהעולם החדש היה גן עדן בראשיתי שעוד ניתן לשמרו או לאבדו. היא אמנם חתומה על רומן אחר בשם 'גן-עדן', אבל 'חסד' הוא הניסיון המובהק של מוריסון לכתוב סיפור גן עדן של ממש. יש בו אדמת פרא בראשיתית, וישנו אדם ראשון – הסוחר ג'ייקוב ואארק, סוחר סוכר ורום שרוצה להתנתק מהקהילה באמצעות אחוזה רהבתנית שהוא בונה בלב הישימון – ויש לו לצידו את חווה שלו, רבקה, משרתת אנגליה שקנה לו לאישה מעבר לים, והיא שוכלת תינוק אחר תינוק. כשבתה בת החמש מתה בתאונה, מתוודעת רבקה "למורכבותה של הבדידות: לאימת הצבע, לשאגת האין-קול ולאיום של חפצים מוכרים שנחים דומם". נפילתה שלה מגן העדן המהופך הזה מתרחשת דווקא כשהיא מאמצת את אלוהים לחיקה. וכמיטב המסורת המוריסונית, יש בחווה גם גלריית נערות-שפחות, מצולקות ויתומות, באחווה "שגילפו יחד מתוך הבדידות" ושמתחילה להיפרם עם מות אדונן. "המיוחד בעולם החדש", כותבת טוני מוריסון בספר המסות 'משחקים באפלה', "היה ראשית, חזקתו על החופש, ושנית, נוכחותם של הלא חופשיים בלב הניסוי הדמוקרטי". הפיצול הזה בין חירות לעבדות מופיע ב'חסד' שוב ושוב. יש כאן חטא קדמון כפול: הבאת העבדים וטבח הילידים, וישנו נחש כפול שמפורזל על דלת שערו של ג'ייקוב – שני נחשים שבפיותיהם פרחים הנסגרים זה על זה. זוהי יצירתו של חרש ברזל שחור וחופשי שפלורנס מתאהבת בו, ושאת הווידוי על אהבתה היא כותבת במסמר על הקירות, ומשלבת בו כמה מתיאורי התשוקה הנשית היפים שנכתבו. "אתה המעצב שלי והעולם שלי גם", היא אומרת, "זה גמור. לא צריך לבחור". אבל אין לטעות ולחשוב שאהבה אנושית מהווה כאן איזושהי גאולה אמיתית לעומת הדת. להיפך. דווקא אהבתה, שמאלילה את חרש הברזל ונותנת לו להיות כל עולמה, הופכת את פלורנס לשפחה אמיתית: לא כפי שהלבנים רואים אותה, אלא מבפנים. את הביטוי היחיד שעומד לרשותה לחירות, את הווידוי החרוט על קירות החדר, חרש הברזל לעולם לא יקרא. הוא אמנם יודע לקרוא את העולם אבל לא את "אותיות הדיבור”. והיא, שקוראת אותיות, למדה ממנו, או קיוותה ללמוד, איך לקרוא את העולם. אבל ללא אם, ללא גבר, ללא הגנה, היא קוראת הפוך, ובסופו של דבר, קוראת בשגיאות. "אין לי נעליים. אין לי לב בועט ולא בית ולא מחר", כפי שהיא אומרת באחד המשפטים הנהדרים ביותר בספר.  בגן העדן האבוד של מוריסון, החסד שמעניק את שמו לספר לא בא מיד אלוהים אלא מאדם, מג'ייקוב, שהיה היחיד שראה בפלורנס "ילדה בת-אדם". אבל גם גן העדן שלו נכשל מראש. או כפי שהסבירה לה אימה של לינה, אחת השפחות בחווה: גם אם ימותו הלבנים ממחלות, יבואו לבנים אחרים במקומם, "עם שפות שנשמעות כמו נביחה של כלב; עם תאווה ילדותית לפרוות של חיות. לנצח ימשיכו לגדר קרקעות, לשלוח עצים שלמים לארצות רחוקות, לקחת כל אישה שלא תהיה לסיפוק מהיר, להחריב אדמה, לחלל מקומות קדושים ולעבוד אל משעמם, חסר דמיון”. 

פורסם במדור הספרים של 7 לילות, 25 בספטמבר 2009