בננות - בלוגים / / ג'ומפה להירי
החיים הסודיים של אקריות האבק
  • שלומציון קינן

    כותבת.

ג'ומפה להירי

בגיל 31 היא זכתה בפוליצר. הרומן הראשון שלה, 'השם הטוב', היה לסרט קיטשי בבימויה של מירה נאיר. ועכשיו, בגיל 41, כובש קובץ הסיפורים החדש שלה, 'קרקע לא מוכרת', את ראש רשימת רבי המכר של ה'ניו־יורק טיימס'. מה הופך את ג'ומפה להירי, בת למהגרים בנגלים מכלכותה שמעדיפה לקנות רהיטים פונקציונליים, לקול הספרותי הנחגג בדורה באמריקה? האם זו העובדה שהיא מוסכת יחד נושאים נפיצים וחמים פוליטית (כמו הגירה) עם פורמטים שמרניים (הסיפור הקצר הקלאסי א־לה צ'כוב ואו הנרי)? או דווקא העובדה שדאבוני לב אנושיים שכיחים, כמו פגעיהם של זמן ומרחק, געגוע, מותו של יקיר, פרידה מבן זוג, אהבה מוחמצת, בגידה או אלכוהוליזם, מעובדים כולם דרך חוויית ההגירה והגלות? ואולי פשוט זה מה שהופך אותה לסופרת טובה ככל שסופרת טובה היא מי שבכל עת ניתן להחליף את דמויותיה, ספציפיות ככל שיהיו, במילה 'אדם', ואת הקורות אותן במילה 'חיים'?  כמו רוב גיבוריה, להירי נולדה בלונדון להורים בנגלים שעקרו לרוד־איילנד שבארה"ב, שם בילתה את ילדותה. היא למדה בברנרד, עשתה דוקטורט בבוסטון ומתגוררת היום בברוקלין עם בעלה ושני ילדיה. ספרה הנוכחי אוטוביוגרפי עוד יותר מקודמיו. אם קובץ הסיפורים הראשון שלה, 'פרשן המחלות', עסק בבדידותם ובתלישותם של בני דור המהגרים הראשון, הקובץ הנוכחי בוחן את דור הבנים, הדור של להירי: אלה ש'מצליחים' באמריקה והולכים לקולג' טוב, אבל שורשיהם פגיעים וביתם נמצא בהתהוות מתמדת. בסיפור הנושא, למשל, נפגשים העולמות: רומה, אם צעירה שנשואה לאמריקאי, מגלה שאביה המהגר לא רק שאינו מתעקש לעבור לגור איתה עכשיו כשאשתו מתה, אלה שיש לו מאהבת שאיתה הוא נוסע לטיולים באירופה. ביתן של כל הדמויות בסיפור ארעי ונייד, והאב מתואר בעיני בתו כמי שעבד רוב ימיו "בזיעת אפיו את האדמה המתנכרת" רק כדי לשדל אותה להמציא גידולים לבישוליה של אישה שמעולם לא ממש אהב.  באפיגרף לספר, המעניק לו את שמו, מצטטת להירי פיסקה מאת נתנאל הותורן, לפיה אין לשתול אנשים שוב ושוב באותה אדמה, אלא יש לתת להם להכות שורש בקרקע לא מוכרת. מאיטליה, ללונדון, לכלכותה, לתאילנד, נודדות הדמויות הרחק ולעבר עצמן, מנסות להישתל ונעקרות, ולהירי מביטה בהן לאט, בפשטות, בניקיון של מחט יהלום, מבהירה את מתמטיקת היחסים ביניהן, וכמיטב המסורת המודרניסטית שהיא יונקת ממנה, נותנת לחפצים לדבר בשמן: כאן ספל שבור בפח שאהוב שעזב שתה ממנו, כאן סיכת ביטחון שאמורה הייתה לחזק את הסארי לגופה של מי שעמדה להצית את עצמה באש, שם קרקעית בוצית של כוס תה. ככל שמשיכות המכחול זעירות יותר – ולהירי היא כותבת של מימדים מיקרוסקופיים ומיקרוקוסמיים – כך מתרחבת קשת הגורלות שנובעים מהן.  אם הנושא של שידוכים כפויים ואהבות מוחמצות חוזר ברבים מן הסיפורים, חיי הקולג' ונופיה הקרים של מסצ'וסטס משמשים לו כרקע (כמו גם לרומן של להירי, 'השם הטוב'). בסיפור 'בחירת אכסניה', למשל, נפגש הגבר המהגר בזכרון אהבתו האחרת דווקא בקולג' הישן שלו, כשבליל כלולותיה של אהובתו המוחמצת הוא מאזין שיכור לסרנדת צפרדעים. הרווארד, סטנפורד או ברנדייס, אם.איי.טי או אוקספורד שמעבר לשלולית – זו העדות שלה מצפים ההורים להצלחת דור הילדים באמריקה המאמצת. שם, כפי שאומר אחד מגיבורי הסיפור על בנותיו שלו, ייפתח בפניהן העולם "בכל כוליותו הכבירה". אבל גם שם אפשר למעוד. בסיפור 'רק טוּב' מצטיינת האחות בלימודיה בעוד אחיה מידרדר לשתייה. קליטה כזו, שלא צלחה יפה, מחדדת את הפער בין סוגי השעבוד: שעבודם של דור ההורים למסורת לעומת שעבוד דור הבנים ל'חופש' האמריקאי. התנתקות ההורים מהודו מתוארת שם כ"חולי הנסוג ומתפרץ חליפות כמו סרטן", אבל החולי נגרר הלאה גם לדור הבא. כשנישאת האחות לגבר אנגלי ומביאה אותו לפגוש את הוריה במסצ'וסטס, זו היחשפות במידה, כמו "שהוא מגן על גופו מפני קרני השמש בים". ובסופו של דבר, כמו המשפחה הזו, "משפחה רכה שנסדקה ונבקעה הבוקר", נסדקות בעדינות ובאיטיות רבה, כמו יבשות, כל המשפחות האחרות בספר.  חמשת הסיפורים הראשונים יפים, אבל נופלים בעוצמתם מסיפורי 'פרשן המחלות'. מה גם שלפרקים עושה התרגום לעברית מה שעושה מכונת כביסה ב־90 מעלות לסארי משי עדין. לעומתם הטרילוגיה המסכמת את הספר, 'המה וקאושיק', שעוסקת בקורותיהם של זוג מילדות עד בגרות, חזקה ומהפנטת. כאן מנסה להירי את כוחה בנקודות מבט שונות ובגוף ראשון, ונותנת ללבבות המסוכסכים והצעירים שלה להתמודד בעצמם עם שאלת הבית, המקום והדרך, במקום לאלף אותם לצמוח סביב פרגולת העלילה שלה. בסופו של דבר, כמו שמבטיח הטריילר לסרט שנעשה על פי 'השם הטוב' ('The Namesake'), המסע המעניין ביותר הוא הלוא המסע הביתה. אלא שבניגוד לקלישאה ההוליוודית, להירי מקפידה להראות לנו שבית הוא לא בהכרח מקום שמסומן על איזושהי מפה. † פורסם במוסף הספרים של 7-לילות, ספטמבר 2009

3 תגובות

  1. רק רציתי להגיד לך שאני אוהב לקרוא את ביקורות הספרות שלך, שתמיד תמיד הן חכמות, בעלות רוחב פס תרבותי עשיר ומעוררות מחשבה

  2. תענוג לקרוא אותך וכמובן את הסופרת האהובה עלי.

  3. מענג ומחכים.

© כל הזכויות שמורות לשלומציון קינן