החיים הסודיים של אקריות האבק
  • שלומציון קינן

    כותבת.

דוסטוייבסקי

לילה פטרבורגי לבן, 1845. כל הלילה עבר על העורך והמשורר נקרסוב בקריאת רומן ביכורים מאת סופר צעיר. בארבע בבוקר הוא מניח את הספר מידיו, ומכיוון שאין הוא מסוגל עוד לצנן את התלהבותו, הוא מחליט לסור לבית המחבר ללא דיחוי ולבשר לו על גדולתו, עניין שהוא לדעתו חשוב משנת הלילה. למחרת הוא מעביר את כתב היד למבקר הספרות הנודע בלינסקי ומודיע לו כי "גוגול חדש נולד". הסופר הצעיר הוא פיודור דוסטוייבסקי בן ה-24, והרומן הוא 'אנשים עלובים', שיוצא עכשיו לראשונה בעברית בתרגומו המצוין של רועי חן. זהו סיפור אהבה אפלטוני במכתבים, בין מָקָאר דֶבושְקין, פקיד עלוב-נפש ובלוי-מגף לבין וַרְוָרָה דוברוסלובה, קרובת משפחתו הרחוקה, יתומה ענייה בת 17 שנמלטה מגורל מעורפל של ניצול מיני. למרות שהם מתגוררים זה מול זה, הם אינם נפגשים אלא מתכתבים: ידידה מסורה, עבד שפוף. הוא מרעיף עליה סוכריות ופרחי בלסם, היא שולחת לו ספרים. דיאלוג מזהיר, מגומגם, מצחיק, מטורף, מקוטע, בכל החזיתות – בין הגיבורים לבין עצמם לבין בני שיחם לבין הדמויות הספרותיות שנושפות בעורפן ולבין מחברן. עד לשיא המלודרמטי הבלתי נמנע. אכן, כמאמר מנחם פרי באחרית הדבר לספר, עלילה פושקינית שהורכבה על פקיד גוגולי. אבל כיצד נחלץ דוסטוייבסקי הצעיר מהיותו מין 'גוגול חדש'? כיצד בא דוסטוייבסקי הצעיר עצמו לידי התהוות? ראשית, הוא עושה זאת באמצעות תת-הטקסט המרכזי: 'האדרת' של גוגול. לא זו בלבד שגיבור הספר הוא בן דמותו של אקאקי אקאקייביץ' מ'האדרת', ולא די בכך שכמותו גם הוא מעתיק מכתבים בדרגת יועץ טיטולארי, אלא שדבושקין אף מקבל לידיו עותק של 'האדרת', אותו הוא מחזיר לאהובתו בשאת נפש, לא בלי להעיר כי על חיבור מעין זה מומלץ להגיש תלונה רשמית. מה שמפריע לדבושקין בראיית האדם הגוגולית – האם האדם הוא סך בלויי הסחבות שלעורו? – מבשר גם את כניסתו של דוסטוייבסקי לזירה הספרותית: את הולדת הרומן הפוליפוני שלו, שבו אין קדימות להשקפת עולם אחת על פני אחרת, כמו גם את המהפכה הקופרניקנית שחולל בתפיסת הגיבור, לפיה המחבר סובב סביב שמש הגיבור ולא להפך. אבל האם בכך ניתן לסכם את סיפור הולדתו של גאון? או שאולי, כמיטב המסורת הבלשית הדוסטוייבסקאית, ניתן למצוא בדלי עדות בטקטס עצמו? ניקח כדוגמה את האפגירף. "הו כל מושכי הקולומוס האלה!", מצוטט שם, "הייתי אוסר עליהם לכתוב בכלל". למי אם כן מותר לכתוב? זו עוד שאלה שנשאלת בספר, כמו השאלה על מי מותר לכתוב. לכל אורך הרומן, אם כן, מבצבצת תיאוריה אחרת, עדינה וחמקמקה מאחיותיה בנוגע לאופן התהוותו של אדם, ליציאתו מן האין אל היש. מחברי "כתבי הפלסתר המתועבים", אומר דבושקין ומתכוון לגוגול, רואים באדם יצור שאין לו "שאיפות סודיות משלו". אבל אותו יצור אינו קיים לא רק מפני שהוא עני, או מפני שהוא מתהווה באמצעות אדרתו או מגפיו, או כדמות דיאלוגית או שטוחה, אלא מפני שהוא עדיין אינו אדם כותב. בניגוד לאקאקי ב'האדרת', דבושקין מתבונן בעצמו בראי. לא רק בכפתורי מדיו הפרומים הוא רואה עדות להיעלמותו, להפיכתו לשום דבר, אלא גם בעובדה שהוא מעתיק ולא כותב. ודוסטוייבסקי הצעיר אינו מתכוון להעתיק מגוגול. בתחילת הרומן דבושקין בוש ביכולת הכתיבה שלו ומתגאה בהיותו מעתיקן: "אם כולם היו שולטים פתאום ברזי הכתיבה, מי היה מעתיק?". הוא אף מודה: "אינני אמן הקולומוס". עוד מכה ניתחת על עליבות קולמוסו בדמות מכר אחד שלו, סופר אמיתי בשם רָטַזְיָאֶב. "הוא בעצמו כותב", אומר עליו דבושקין, "ועוד איך כותב! קולמוס מושחז, סגנון מרהיב… מי אני לעומתו? מי? אף אחד. הוא בעל מוניטין, ואני מה? פשוט לא קיים". כאן נובטים ניצנים ראשונים של הפיכתו לכותב. "הבה נניח שלפתע", הוא נלהב, "אין יודע למה ומדוע, רואה אור ספר בשם: 'מקאר דבושקין – שירים'! מה היית אומרת אז מלאכית שלי?”. וזהו. הפור נפל. מכאן והלאה הוא בועט בכל מי שכתב לפניו. דבושקין מגחך, באמצעות דוסטוייבסקי, על רטזאיב. אבל לא רק הדמויות הבדיוניות מתכתשות ביניהן. באמצעות גיבורו מבצע דוסטוייבסקי רצח אב לא רק בגוגול אלא גם בשייקספיר: "מה לי ספר? בדייה בדמות אמת!… גם שייקספיר הוא הבל, הבל הבלים, הכל נכתב כדי להשמיץ ולהכפיש". וכך, לאחר שחיסל כך וכך אחים ואבות מדומיינים כמו כל קיסר רומי מתחיל, לקראת הסוף כותב כבר דבושקין לורורה לא כדי להקל על ליבו אלא "בעיקר כדי להציג בפנייך את סגנוני המשובח", עד שבמכתבו האחרון הוא כבר לא "מתקן את הסגנון, רק כותב לשם הכתיבה". תם ונשלם. כמו מהפכות ומפלצות, כנראה שגם גאון ספרותי נולד מתוך הרס וחסד חדש. פורסם במדור הספרים של 7 לילות, אוגוסט 2009

2 תגובות

  1. שלום שלומציון
    מענין מאד מה שכתבת ודוסטויבסקי הוא בעיני הגאון האמיתי של הספרות הרוסית. הסופר האהוב עלי.

  2. שלומציון ! תודה על הרשימה. עוררת בי חשק גדול לקרוא את הספר.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לשלומציון קינן