החיים הסודיים של אקריות האבק
  • שלומציון קינן

    כותבת.

אן אנרייט

פורסם במדור ספרים, 7 לילות, מאי יוני 2009 לא פשוט להיות סופר אירי. לא רק שיש בצירוף המילים הללו משום כפילות (כאילו אמרת 'שנסונייר צרפתי' או 'שיילוק יהודי'), אלא שאם אתה סופר אירי, יש לשער שיחד עם הרוחות הרגילות, רודפות אותך גם רוחותיהם של כותבים גדולים כמו ג'ויס, בקט וייטס. ואם אתה סופר אירי במאה ה-21 (ג'ון באנוויל וקולם טויבין, למשל), לא די לך ברוחות העבר. עליך להתמודד גם עם הודים וג'מייקנים, שכמו האירים של פעם, כותבים היום את האנגלית הזו, שהיא טובה מזו של האנגלים.  בקט אמנם העדיף לא להסתבך ולכתוב צרפתית, אבל אן אנרייט, שזכתה בפרס הבוקר לשנת 2007, צוללת לתוך אנגלית לוליינית, לחה, פתיינית ושתיינית, כזו שנינשמת כפי הנראה עם אוויר אטלנטי, וויסקי, ושליטה מסוימת במשרוקית קלטית. האנגלית הזו, לרוע המזל, צולחת רק באופן חלקי את התרגום העברי, ובכל זאת גם כאן ניתן לשער אותה. עלילת 'המפגש', הרומן השלישי של אנרייט, והראשון שמתורגם לעברית, מתחקה לכאורה אחר סודה האפל של משפחה מסוכסכת מרובת ילדים. לכאורה מנסה ורוניקה הגארטי לגשש סביב טראומת ילדות ולשאול שאלה סבירה: מה מנתב בני אדם עם היסטוריה דומה לחיים כה שונים? איך קרה שהיא עצמה נגררה לחיים בתוך מירכאות (כאלה שבהם הוא חוזרת "הביתה" כדי "לעשות סקס" עם "בעלה") בעוד אחיה ליאם חי חיים שהובילו אותו לצעוד בסופו של דבר לתוך זרמי הגיאות של ברייטון עם אלכוהול בוורידים ואבנים בכיסים? הלווייתו של ליאם היא הרגע שבו מתחיל השחזור הזיגזגי. שחזור שיסביר למספרת/גיבורה לא רק מה קרה לאחיה אלא מה קרה לה. אישה ללא מטען וללא חפצים חדים נוסעת להביא את ארון המתים של אחיה, מנסה להבין "מי חב מה למי". אף אחד לא היה שם תיפקודי, זה ברור. הייתה שם אם שנשארה "מעורפלת, לא פגיעה, נאהבת יותר מדי", ואב שבהלווייתו מגחכים כולם על שפיזר את הזרע שלו בנדיבות רבה מדי. אבל זו אינה דרמה פסיכולוגית. מה שמעניין את אנרייט הוא העיסוק ברוחות. רוחות של מתים ומשוגעים שנפלטות מנחירי אחרוני הדודים, ורוחות של עבר אחר שעשוי היה להיכתב, זה שאינו ידוע, ורוחותיה של הספרות האירית. גדולתה של אנרייט אינה בעלילה עצמה. שם היא דווקא מאכזבת. לא הסוד הגדול ולא דפיקותן העיקשת של הדמויות הם שמצליחים לשכנע. להיפך. כל אלה נראים כמו קולב די סתמי שאנרייט תולה עליו את הפלגות הדמיון הנפלאות שלה. עבר מדומיין של מה שעשוי היה לקרות. קחו למשל את לאמב ניוג'נט, שמגיע בשנת 1925 לפגוש את סבתה עדה (אישה שפסעה דרך חייה "באדיבות מושלמת") בפואייה של מלון. כדי לפגוש אותו, ורוניקה מוציאה אותו מהקבר. כדי שיקרה על הכתב, היא עוטה על עצמותיו שרירים ועור, מחלצת אותו מניחוח החומצה הקרבולית. ואז היא מספרת סיפור, מין הריון נפל של סיפור, שיכול היה לקרות ולא קרה.

3 תגובות

  1. טובה גרטנר

    היי
    את כותבת שזה ניכנס ללב, נותר לקרא את הספר עם הסימני דרך שלך
    להתראות טובה

  2. כל כך אהבתי את הספר.
    הסצנה שזוג צעירים יושבים בלובי של מלון ומסתכלים אחד בשני שלוש שעות בלי שיחליפו מלה. יפהפיה, כמעט בלתי נתפסת ומתאימה רק לאירים.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לשלומציון קינן