החיים הסודיים של אקריות האבק
  • שלומציון קינן

    כותבת.

ארתור מילר

מותו של מחזאי (פורסם ב – 7 לילות מתישהו ב – 2009) רוב המספידים את ארתור מילר שהלך לעולמו ב – 2005 זכרו לומר: "המצפון של התיאטרון האמריקני”. אמרו גם כמובן "בעלה של מרילין מונרו" ואז אמרו את זה שוב. הזכירו את הפוליצר, את "מותו של סוכן", הרשימה השחורה, המאה העשרים. אכן, על פני תשעה עשורי חיים, 17 מחזות ויצירות פרוזה רבות, נגע מילר ברוב מצוקות המאה העשרים: מלחמה, שואה, מקארתיזם, המשבר הכלכלי. "תשומת לב" אומרת אשתו של ווילי לומן ב"מותו של סוכן", “אדם שכזה, צריך להקדיש לו בסופו של דבר תשומת לב." בדיוק כך. אבל כשמילר סופד לעצמו בקובץ הסיפורים האחרון שלו (במידה ולא כל טכסט הוא הספד), הוא מסמן V לא על כיבושים אלא על ויתורים והחמצות. את חצי תריסר הסיפורים שבקובץ "נוכחות" היוצא כעת בעברית, חיבר מילר במהלך שנות חייו האחרונות עד למותו בגיל 89. אוטוביוגרפיים כמו רבות מיצירותיו, הם נפרשים על פני קשת חיי אדם מהתעוררותו המינית של ילד , דרך נפתולי יצירתו של סופר בגיל העמידה ועד להגיגי החוף של אדם בחורף ימיו. אבל הטון כאן, כפי שציין המו"ל של מילר הוא דווקא סתווי. לא מתחשבן כבנעוריו המארקסיסטים, לא מנחית בעיטות ברילנטין כחולות צווארון כמנהגו בימים שבהם נגס באחורי הריאליזם האמריקני בעקבות טנסי וויליאמס ויוג'ין או'ניל. להפך. הטון כאן חולמני וצנוע. כאילו לא את האישיות שמוכר הסוכן הנוסע עם מרכולתו הוא מצייר, אלא את חותם האור הקלוש שהותירו נסיונותיו שלו כאמן. נערותו הנוחה להתרשם של אמן צעיר, למשל, ניבטת מן הסיפור הראשון, בו מפתה אישה בוגרת נער בן שלוש עשרה שבא לקנות ממנה גור בולדוג מנומר. את הויתורים הפוליטים שעושים או לא עושים בראשית הדרך למען ההצלחה מבטא הסיפור “ההופעה” בו מופיע רקדן סטפס יהודי בפני היטלר. אבל דווקא שלושת הסיפורים האחרונים, המתארים את סוף ימיו הם הטובים ביותר בספר. בסיפור הארוך ביותר בקובץ, למשל, “מזקקת הטרפנטין", חוזר אדם בן שבעים להאיטי, שם חבר שלושים שנה קודם לכן לאידיאליסטים תמהוניים בנסיון להקים מזקקת טרפנטין. כשסירב מילר למסור שמות לועדת הקונגרס לחקר פעילות אנטי אמריקנית ואיבד כך גם את חברותו עם איליה קזאן, המעשה הנכון היה ברור. אבל בדיעבד, עם אבדן האש הרדיקלית, נדמה שהוא שואל את עצמו ב”מזקקת הטרפנטין”: מה לחדות המוסרית ההיא, ל“משיכה הטבעית של הרומנטיקן לעניינים אבודים”, לכאב שבנבילת הנכון והצודק — אל מול הזמן והאפשרות לחסד, למשל. בדומה, בסיפור "נוכחות" המעניק את שמו לספר, אדם בן שבעים שנתקל בזוג שמתנה אהבים על החוף, לא בטוח אם היה זה הוא שנוכח בסיפור שלהם, או שהם כלל לא קיימים וזכרונותיו הם שמנכיחים את עצמם ומאפשרים לו להתבונן בחייו הזולגים, לא בלי חדווה. “שום דבר בחיים לא היה כה דחוס ברגש” הוא אומר שם על הים, “כה חכם ומשטה בעונג ליטופיו המרגיעים, בעוד מזגו הרצחני אוצר שנאה.” אלה לא סיפורים גדולים, אבל יש בהם יופי וקסם דווקא משום איזו מודעות לכשלונם להיות גדולים שמבצבצת בין השיטים. הסיפור שמצליח בחדות המופלאה ביותר ללכוד את היחס בין כתיבה לחיים בקובץ, נקרא "הטכסט העירום": סופר מזדקן שמעייניו יבשו, מזמין באמצעות מודעה בעיתון אישה צעירה וגבוהה כדי לכתוב על גופה העירום. "בעבר הרחוק" אומר המספר, “היה יכול כמעט לנגוע בדמוית פרי דמיונו, אך אט אט הן התחלפו במין משטח לבן וריק." כמו ב"כתוב בעור" של גרינאווי, או בפרוייקט "עור" של שלי ג'קסון, גם כאן משתוקקים גוף הטכסט והגוף האנושי לחזור למקומם הטבעי טרם החילוף בינהם. טרם הנפילה, כדי שאת "דממת המוות" של הנייר הלבן יחליפו אחוריה הבהירים: "המשטח הרחב של גבה השזוף וישבנה הלבן והעגול עמדו בניגוד אלים….. ליובש נטול התקווה שאפיין עד כה את השולחן שלו." הסיפור שהוא כותב, עוסק בפגישתו הראשונה עם אשתו, אישה ש"הדבר היחיד שידעה בודאות היה שהיא אבודה.” במהלך הכתיבה הוא רואה את קשת חייו ומתחכה אחריה וכשהוא מתבונן אל עבר העתיד כפי שהוא ניבט לו מן העבר, הניחוח של בשרה, פורה כים ירקרק, לועג לו ולכוחו שיבש ויחד עם זאת הוא חש כי "באורח פלא התחייב לאמת בבשרה של האישה”. שוב ושוב לאורך הקובץ, מתאר מילר את האפשרות לחיות שנותרת מאחור אל מול הצורך או האפשרות ליצור ובבד בבד, חוסר מספיקותה של היצירה. ההזדמנות הזו, האמריקנית כל כך, האפשרות להגיע לגדולה שסימנה את בואו של אביו מאוסטריה לאמריקה — איתה נראה שמילר מתחשבן גם לפני מותו והפעם אחרת. לא השקר שמאחורי חלומות נואלים מעניין אותו כאן אלא האפשרות להרגיש חי למרות הכל. כשהוא מסיים את סיפורו על עורה של הדוגמנית ושוטף את הדיו מגופה, הוא נזכר בימי ראשית אהבתו עם אשתו כשרק היקיצה לצידה מילאה אותו בתחושת "אושר וטעם." וזו, עושה רושם, גם המילה האחרונה של מילר. אושר וטעם, זה כל הסיפור.

3 תגובות

  1. אנא הגדילי אותיות. קשה לקרא ככה.
    תודה.

  2. היי שלום ציון
    מענין פתום להזכר בו…
    בארתור מיליר.
    מזמן לא קראתי.
    את מדברת עליו כמו על חבר.
    זה מושך את הלב.
    להתראות טובה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לשלומציון קינן