בננות - בלוגים / שלומציון קינן / אורהאן פאמוק: שמו האמיתי של העולם
החיים הסודיים של אקריות האבק
  • שלומציון קינן

    כותבת.

אורהאן פאמוק: שמו האמיתי של העולם

 

איך באמת נראה העולם כפי שברא אותו אלוהים? מאיזה כיוון אפשר לראותו ובאילו צבעים? ובאיזה מצב? בעיוורון? בפיכחון? לאחר המוות? מלמעלה? מן המרכז? ומאיזו נקודת מבט? של אדם או של גופה? של כלב מצוייר ואולי של המוות עצמו? האם ניתן לצייר את נופי הזמן הנצחיים של אללה ואם כן, האם מדובר בכפירה? מה יותר יפה מושג העץ או העץ עצמו? שאלות כאלה מעלה הרומן השאפתני וכביר היריעה "שמי הוא אדום" מאת חתן פרס הנובל אורהאן פאמוק. כמו ברומן היסטורי אחר — "שם הורד" של אומברטו אקו — גם כאן משמשות קנוניות אנושיות כרקע לקנוניות דתיות/פילוסופיות. לכן, בראש ובראשונה מדובר כאן בתעלומת רצח. וכדי להמם אותנו על ההתחלה, הספר נפתח במונולוג של גופה שמבקשת — מקרקעית הבאר שבה רוצצה גוגלתה — לברר מי רצח אותה. הדובר, כך מתברר, הוא המאייר "עדין" אפנדי, אחד מארבעה רבי אמנים בסדנת המאיירים של הסולטן העמלים על הכנת ספר סודי לרגל שנת האלף לספירת המוסלמים. מדוע סודי? משום שכמו הסולטן עצמו (מוראט ה – 3 ששלט באימפריה העות'מנית ב – 1591), גם האחראי להפקת הספר, אנישטה אפנדי, התוודע במסעותיו לסגנון הציור החדש של הכופרים הפרנקים בונציה, קרי, לאמנות הרנסנס של המאה ה – 16 ומעוניין להשתמש בו. האיסלאם אמנם אוסר על ציור דימויים אבל איור סיפורים באמצעות מיניאטורות פרסיות – סגנון שהגיע לתורכיה כמאה שנים קודם לכן – נמצא בשימוש עד לרגע שבו איים הציור "הכופר" להשתלב בו. בעוד מאיירי האיסלאם שאפו לצייר כל סוס וכל אדם כפי שרואה אותם אללה ומנקודת מבטו, מבקש סגנון הכופרים לשים את האדם ואת זווית מבטו במרכז. מטרת האמן המוסלמי קדושה: לראות מתוך החשכה את העולם בצבעיו האמיתיים, בצבעו האדום, או לפחות להתמיד ולנסות כי “גם הזקן והמנוסה שבציירים אינו מסוגל לדמיין אלא במעורפל את עולמו של אללה…” לכן, העלבון הממשי שמגיע במאה ה – 16 מונציה, הוא הסגנון האישי. לפי גדול המאיירים בהזט, “מהות הכשרון הוא ליצור ציור יחיד במינו ובו בזמן לא להותיר בו סימן שיסגיר את זהותו של הצייר.” לעומת זאת, רעיונות חתרניים כמו סגנון אישי, חתימה, הפורטרט והפרספקטיבה מאיימים להפוך את זוית הראייה – לא רק של האמן אלא כמובן של ההיטוריה עצמה, על פיה. מדוע צריך המסגד המרוחק יותר, תוהה המורה הדגול אוסמן, להיות קטן יותר כשבעיני אללה הוא חשוב באותה מידה? בעוד אמן הרנסנס מתבונן, זוכר הצייר המזרחי את העולם המקורי, הנצחי, ולכן העיוורון יאה לו: “התכלית העמוקה ביותר של הציור היא לראות את מה שמגיח מחשכת האל.” מי שמטיל אימה על המאיירים ועל מספרי הסיפורים באכסניות הדרווישים הוא הדרשן נוסרט הארזורומי הטוען כי רק שיבה לאיסלאם הטהור תשים קץ לשחיתויות ולמגיפות המתרגשות על איסטנבול. היסטורית, עם תום שלטונו של מוראט, שחיבב ספרות ואמנות, תם השימוש באיורים. האם כאן מאתר פאמוק את קו פרשת המים שבין האיסלאם הסופי, הניאו-פלוטינסטי והפתוח לבין הפונדומנטליזם של היום? המבנה המתוחכם, הבורחסי, בנוי ככיפת מסגד מעוטרת או כיריעת קלף עצומה המלאה לעייפה במיניאטורות פרסיות. מבעד לתריסר נקודות מבט מניעה העלילה את זרקורה מבעד לזמן לאורך תשעה ימי חורף מושלגים באיסטנבול של 1591. כמה מן הדוברים הם שני הנרצחים, (עדין וגם אנישטה שנרצח בתורו,) מטבע מצוייר, המוות, ראש כרות, הצבע אדום, הרוצח. כמות נכבדה של פרקים, מוקדשים לקולו של שחור, אחיינו של אנישטה המאוהב בביתו היפהפיה, הוא הבלש בסיפור המתח שלנו. בנוסף לעלילת המתח, אם כן, לסימפוזיון על אודות היצירה ומקורה ולמסמך ההיסטורי, יש לנו כאן גם סיפור אהבה המבוסס על סיפורם של הוסרב ושירין. כמו שירין שהתאהבה בתמונת הוסרב התלויה על עץ, מאוהב שחור בפניה של שקורה כפי שנחקקו בזכרונו כי “אם עיניה של אהובתכם חקוקות בלבכם, העולם הוא עדיין ביתכם.” את מכתבי האהבה מעביר קול נוסף ברומן, אסתר היהודיה הערמומית — התרווד הבוחש בקלחת שהיא איסטנבול. באמצעות כל נקודות המבט הללו ניתווית בשתי וערב תמונתו של מזרח נורא הוד, עסיסי, אכזרי, אבל גם פתוח ופלורליסטי. את האפשרות המוסלמית לפתיחות, המתוארת למשל בחזרות הגיאומטריות שכל פיסה מהן היא פיסת נצח, או בנופי הזמן הניצחי של אללה שבהם "שקט מוחלט, עיוורון, אינסופיותו של גליון ריק”, ישבש המאבק הבין-תרבותי. אם לשאול מונח רנסנסי, זו שאלה של פרספקטיבה. אימפריה אחת שוקעת, שנייה זורחת, ועל רקע התנודות הסייסמיות של ההיסטוריה, רק מרחוק, בפרספקטיבה, ניתן לצרף את הפזל. ובתווך, נשאלת שאלה שהעסיקה פילוסופים מאפלטון לדרידה: מהו העולם כפי שהוא? מה מקורו ומהו ההעתק? אבל עם כל הכבוד לשעשועים הפילוסופיים, את הנחת בקריאה רווים כאן מיציאה למסע באוריינט אקספרס אל המזרח הישן. אתה, הנוסע, מוזמן להתרווח על כוס משקה ורדים או דובדבנים ולצפות באוכפי זהב וביצי טווס מצויירות חולפות על פניך, בקסדות מקושתות תורכיז, עריסות מעוטרות צדף, מחטי זהב ואם-פנינה המשמשות לעיטור טורבנים ולעקירת עיניים, שוטים העשויים מגידיהם של סוסים עצבניים, מיניאטורות משיראז וטיבריז, ניירות מסמרקנד ומצודות בטיפליס. בדרכך אתה מוזמן גם בדרך אגב לפגוש את משורריה הגדולים הראט, את הצ'רקסים של קווקז, המאיירים של בוכרה וקזבין, הזונות הקיפצ'קיות, את סוסי הבזיירים, השליחים הטטרים, שרי עינויים עות'מנים וערב רב של סולטנים, חאנים ושאחים, דרווישים פאשות ואפנדים. ברשימות מלאי של אוצרות הסולטן, תמצא ציפורים דמיוניות או סוסים מכונפים שמצויירים בחום פרש-אוזים או בצהוב זעפרן ואתה מוזמן גם לטייל באיסטנבול בה השלג מוסיף לרדת על קרן הזהב, על סימטאותיה, בתי הקפה ודוכני הרצענים שבה. היה זה בין השאר תרגומו המופתי של רומן זה לאנגלית (שנערך בעצה אחת עם הסופר) שקידם את זכייתו של פאמוק בנובל. למרבה הצער, את הדיוק, החן והפשטות של התרגום הנאמן למקור ההוא, מחליף נוסח עברי מסורבל וארכני. בנוסף, כמיטב מסורת הקמצנות והחיפזון של הוצאותינו, הושמטה מן הנוסח העברי הכרונולוגיה מאירת העיניים המופיעה בתרגומים אחרים. מוטב היה גם להשקיע ולנקד את כל השמות הקשים ולא רק את חלקם מדי פעם. “שמי הוא אדום" הוא הרפתקה מאלפת, אבל טוב יעשה מי שלאיל ידו ויקרא בשפה אחרת.

פורסם במוסף ספרים, 7-לילות, "ידיעות אחרונות", 30 באוקטובר 2009

 

4 תגובות

  1. מירי פליישר

    כתוב נהדר. חבל שהתרגום וההוצאה כאלה…

  2. איריס אליה

    עושה חשק לקרוא. מאד מעניין. גם את הרשימה שלך על טוני מוריסון מאד מאד אהבתי.

  3. הכתיבה שלך ניגרת על הלשון כמו דבש מכפית ומותירה את טעמו של העוקץ.
    דבר אחד מעלה בי שאלה – תמיד נדמה לי שפאמוק נמצא במן נקודה אמביוולנטית שמצד אחד הוא מסביר מדוע המסגד המרוחק יותר אינו צריך להיות קטן יותר בפרספקטיבה – באהבה גדולה ובחמלה ומנגד, נדמה שהמציאות מתוכה הוא מדבר היא מציאות אובייקטיבית ופרספקטיבית שבה הרחוק הוא רחוק והקרוב קרוב והאדום נמצא רק בלב. הוא לכאורה מעין גשר- אבל הוא בעצם סחר את בחירתו לפני שהוא יוצא לדרך ולכן הוא איננו גשר כלל, אלא חומה.

    • או – ווה! אז מאיפה להתחיל? ראשית תודה, שנית, אם אני מבינה נכון את תהייתך (שהיא לכשלעצמה מעין ערבסקה סחרחרת) את מדברת על חוסר האפשרות של פאמוק לראות את עצמו כפוף לזמן ולמקום שאליו , מה לעשות, כפתו אותו נסיבות ההיסטוריות. ובכן, אין אלגוריה נקייה. או צחורה. ולכן, אולי, הצבע האדום או שאר הצבעים. מבחינת גשר או חומה… הדימוי מקסים וכנראה נכון מבחינה פוליטית (לא נכון-פוליטית) אבל האם נראה לך שאפשרות שנכשלה (כמו כל המהפכות) יכולה להיות גשר או חומה?

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לשלומציון קינן