קורמאק מקארת'י – תפילת הדרך

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

st1\:*{behavior:url(#ieooui) }

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

לא קשה לגרום לאופרה ווינפרי לבכות. בנאום הניצחון של אובמה היא אפילו איבדה כמה ריסים. אבל רק מול קורמאק מקארתי – שהסכים בגיל 74, לפני שנה וחצי, לערוך ראיון מצולם יחיד וראשון בחייו – היא מאבדת את היכולת לראיין. נכון, היא קובעת מי יהיה רב מכר באמריקה ומי לא. נכון, בזכות אמונתה בנצחון רוח האדם היתה לאישה הכי עשירה בעסקי הבידור, אבל הוא, מקארתי —  שיש הרואים בו את גדול הסופרים האמריקאים החיים — ראה בעיניו האפורות הקרועות לרווחה את ליבה החשוך של האנושות. היא מאמינה ש"ביושר ובתקווה נחצה שוב את ים הקרח" — הוא ראה עולם ללא תקווה ונשאר בחיים כדי לספר על זה. מי ישפיל מבט קודם?

הוא אפילו לא מסתכל עליה. מתחפר בכורסה, הרחק ככל שתישאנו הרוח, ובמבטא טנסי רך ממלמל בחוסר חשק תשובות לשאלות מקפיאות השראה כמו "האם אתה כותב כשיש לך השראה?".

אין לו חברים מראיינים. גם לא סופרים. בכל שנותיו העניק שני ראיונות. החברים שלו הם חוקרי לווייתנים ופיזיקאים. הוא יודע את שמותיהם הלטיניים של ציפורים, וסביר להניח שהיה שורד על אי בודד. הוא כל כך אקסצנטרי, שלמעשה קשה לחשוב על סופר (אולי חוץ מסלינג'ר ופינצ'ון) שבלט פחות בחיים הציבוריים. לא רק שלא התראיין, מקארתי לא לימד, לא קיים ערבי קריאה, לא הביע דעה בשום מקום על שום דבר, לא כתב בשבחי אף אחד ושום דבר. פשוט הסתגר.

עד שהיה בן קרוב לשישים לא מכר אף אחד מספריו יותר מ-5,000 עותקים. הוא נודע בחוגים מצומצמים כסופר של סופרים, וכשפורסם ב-1985 ספרו 'Blood Meridian', כתבו עליו שהוא נידון להיות לא מובן ולא מצליח. בהקדמה למהדורה החדשה לספר הזה כותב חוקר הספרות הרולד בלום שמקארתי הוא לא פחות משייקספיר של ימינו ושמדובר ברומן האמריקאי הגדול ביותר מאז 'מובי דיק'.

2007 הייתה השנה של מקארתי. בבת אחת זכה בפוליצר על ספרו 'הדרך' שיוצא השבוע בעברית (בהוצאת מודן); ספרו 'לא ארץ לזקנים' עובד לסרט קולנוע מצליח של האחים כהן ('ארץ קשוחה'); ובמקביל נמכרו עוד חמישה רומנים שלו להוליווד. דרך ארוכה מאז גורש ממלון עלוב בנוקסוויל, טנסי כי לא היה לו איך לשלם. היום הוא גר בבית בן שתי קומות עם קן ציפורים ענק בחזית – מעשה ידי אשתו, אמנית הצעירה ממנו בכמה עשורים, ועם בנו בן השמונה, ג'ון, לו מוקדש הרומן 'הדרך'.

 

 

אין דרך עדינה לומר את זה: מדובר ביצירת מופת. נשימה אחת מוזיקלית של שגב ואבל. פרץ אחד של שירה גופריתית. כל משפט חודר בשתי ידיים לתוך הגוף: יד אחת במעיים, יד שנייה בלב.

ומכאן גם בשורה רעה לקהל הישראלי: למרות החריצות שהושקעה בו, אין לתרגום העברי סיכוי אפילו להתחיל ולגמוע את המוזיקליות של שפת המקור. רוב שמות העצם הנדירים שמקארתי משתמש בהם, לא רק שאינם קיימים בעברית, אלא הם משרתים פעמים רבות את המשקל והמצלול של המשפט ולא את המשמעות. היופי הזה, יחד עם הדיוק של השפה, הם היתד היחיד שמקארתי נועץ, באנגלית, ברוע האקראי והמובנה של העולם.

כשמו כן הוא, 'הדרך', הרומן העשירי של מקארתי, עוסק בדרך שעליה הולכים אב ובנו בעולם פוסט-אפוקליפטי. דרך נוף מעשן, קר ועקר ודרך גופות ואפר, בין שאריות העולם, הם תרים אחר קופסאות שימורים, מים, משהו שנשאר, רסיסים של חסד. האנושות איננה. הדברים שהמילים שנותרו פעם סימנו – גם הם אינם. ישנן רק כנופיות פרא שמשתמשות במי שנותר לצרכי מין או מזון.

את מכת המחץ מעניק הספר הזה כשמתברר שהוא בעצם רומן על אהבה: של האב לבנו ושל הבן לאביו. כך, הרגעים הקשים מנשוא הם דווקא רגעי החמלה והרוך שבהם נאלץ האב להסביר לבנו את מה שקורה בעולם שאינו. לתאר במילים זוועה שאין לה תואר ושם.

בראיון השני שנתן מקארתי בחייו, היה בנו ג'ון בן שש. "הוא האדם הכי טוב שאני מכיר", אמר עליו, "הרבה יותר טוב ממני". אם ב'לא ארץ לזקנים' גילם הרוצח אנטון שיגור רוע מוחלט וחסר פשר, ב'הדרך' מגלם הילד את הטוב המוחלט. ולמרות שמקארתי עוסק ברוע ובטוב מוחלטים, העניין האמיתי שלו הוא בגבולות – בין חוק לאין-חוק, בין סדר לכאוס, בין שפת אלימות לאלימות, אבל יותר מכל בגבול בין האנושי למה שכבר לא אנושי. המוות נוכח בכל רגע והרומן נקרא בתחושת חירום. בעזרת הכדור היחיד שנותר באקדח שלו, מבטיח האב לעזור לבן לרמות מיתות נוראות פי כמה המובטחות לו על כל צעד ושעל. זכור מה לימדתי אותך, הוא אומר לו, להכניס את הקנה לפה ולכוון כלפי מעלה. עם החמרת המצב, עם הימים שהולכים ומחשיכים, הבריאות שמידרדרת והתקווה שאופסת, מתגלה בונקר: אנשים עירומים, רזים, גדומי איברים, מסריחים, ממצמצים באור, כלואים למאכל ולמין.

כך, באחת הפסקאות, נראה העולם הזה: "הוא יצא מן הבית באור האפור ועמד שם ולרגע קצר הוא חזה באמת המוחלטת של העולם. הסיבוב האכזר הקר של הארץ שלא הותירה צוואה. חשכה נטולת פשרות. כלבי השמש העיוורים במרוצתם. הריק השחור המוחץ של היקום. ואי שם שתי חיות ניצודות רועדות כמו שועלים במחילתם. זמן שאול ועולם שאול ועיניים שאולות כדי להצטער עליו בהן".

 

 

אופרה: "למה אתה לא מתראיין?".

מקארתי: "אני לא חושב שזה טוב לראש. אתה מבלה הרבה זמן בלחשוב על איך לכתוב ספר, אתה כנראה לא צריך לדבר על זה, אתה כנראה צריך לעשות את זה".

אופרה: "אז זה לא שיש לך משהו נגד העיתונות".

מקארתי: "את תעבדי בצד שלך של הרחוב, אני אעבוד בצד שלי".

כשיצא הספר 'כל הסוסים היפים' בצרפת הכתיר אותו 'לה מונד' בתואר 'המלך קורמאק'. בשנות העוני שלו התקיים מקרנות ומלגות. קרן גוגנהיים איפשרה לו לעבור מחוות חזירים לאסם בטנסי. סול בלו, שישב ב-1981 בוועדה שהעניקה לו את מענק מקארתור (הידוע גם כ'פרס הגאונים') נימק את המענק בכוח המהמם של השפה שלו. "כל משפט נותן חיים ומחלק מוות", אמר. עד היום מקארתי כותב במכונת כתיבה אוליבטי. 

אופרה מנסה לבדוק: "יש לך תשוקה?". הוא אומר: "יש לך תמיד תמונה פנימית של הדבר המושלם שלעולם לא תשיג אבל שאתה תמיד מנסה להשיג. התמונה הפנימית הזו היא שלט הדרכים והמדריך שלך. לעולם לא תגיע לשם אבל לא תגיע לשום מקום בלעדיה".

מקארתי לא כותב על מקומות שלא היה בהם, והתחקיר שלו מקיף. הוא מכיר את המדבריות השחורות של דרום מערב ארה"ב, את אריזונה וריו גרנדה וניו מקסיקו. הוא התרגל לנדוד עם נורה רבת וולטאז' כדי שיוכל לקרוא ולכתוב גם בדרכים. עיתונאי שפגש אותו באל פאסו לפני 17 שנה השתומם לגלות שהוא מסתפר בעצמו ומכבס את בגדיו במכבסה. הוא הפסיק לשתות בגיל ארבעים ומאז החברים שלו הם אלה שלא שותים. "אם יש סיכון מקצועי בכתיבה", אמר, "זו השתייה". עם אשתו הראשונה, זמרת אנגלייה, השתקע בשנות ה-60 באיביזה. אשתו השנייה מתלוננת שנאלצו להתרחץ באגם, וגם שפעם, כשהציעו לו 2,000 דולר כדי לדבר, אמר שכל מה שיש לו לומר נמצא על הדף, והם נאלצו לחיות משעועית.

אופרה תמהה: "למה לא הלכת לעבוד? לא היה אכפת לך שאין לך כסף?".

מקארתי: "היו לי דברים חשובים יותר לעשות. אתה כאן רק פעם אחת. החיים קצרים, ולבלות ימים בלעשות דברים שמישהו אחר רוצה שתעשה – זו לא דרך לחיות אותם".

'כל הסוסים היפים', ספרו השישי, היה ההצלחה הראשונה שלו. במרכזו שני רעים על סוס, מין תום סוייר והאק פין חוצים את הגבול למקסיקו. הספר הגיע לרשימת רבי המכר של ה'ניו יורק טיימס'. בכסף שהרוויח קנה טנדר. "הייתי תמים והנחתי שמישהו ידאג לי", הוא מסביר איך התקיים בכל זאת בחוסר כל. "וכשהדברים נעשו רעים מדי תמיד משהו צץ".

אופרה: "משמח אותך שעכשיו מיליונים קוראים אותך לעומת כמה אלפים בתחילת הדרך?".

מקארתי: "בשיא הכנות… אני מוכח לומר שלא. היית רוצה שהאנשים שיכולים להעריך את הספר יקראו אותו".

אופרה: "מה אתה רוצה שהם יקחו מהספר?".

מקארתי: "פשוט שיהיה לאנשים אכפת יותר מדברים ומאנשים אחרים, שיהיו יותר אסירי תודה. החיים הם די טובים גם כשהם נראים רע, ואנחנו צריכים להעריך אותם יותר. אני לא יודע למי צריך להגיד תודה, אבל כדאי שנהיה יותר אסירי תודה על מה שיש לנו".

 

 

הוא גדל במשפחה מהמעמד הבינוני בטנסי. "לא הייתי מה שהם ציפו לו", אמר ל'ניו יורק טיימס', "ידעתי משלב מוקדם שלא אגדל להיות אזרח מהוגן". כדי להרוג את השעמום בחיל האוויר ששלח אותו לאלסקה, התחיל לקרוא ספרים, לא לפני גיל 23. היום אומרים שאת בחירת המילים הטמירה שלו והניגון הכהה, הדרומי, העמוק של משפטיו הוא חייב לוויליאם פוקנר. אבל אין אצלו כמעט סימני פיסוק וודאי שלא מרכאות. נקודות ופסיקים יש כשממש צריך. בספרים האכזריים ביותר שלו מניין הגופות בסוף הספר זהה פחות או יותר למניין הפסיקים.

אופרה שואלת מה יש לו נגד פיסוק. הוא עונה: "לא צריך לפקוק את העמוד עם הסימנים הקטנים והמוזרים האלה. אם אתה יודע לכתוב נכון, אתה לא צריך לפסק". ולמה אין נשים, היא שואלת. אחרי שלוש נשים הוא אומר שאינו מתיימר להבין אותן. היא מעזה בסופו של דבר לשאול מאיפה בא הרעיון לספר, ומקארתי מספר איך נסע עם בנו בן השמונה לאל פאסו. לילה אחד, בשתיים בלילה, כשהילד ישן, הוא מספר, "יצאתי והבטתי מבעד לחלון בעיר הזאת. שום דבר לא זז אבל שמעתי את הרכבות נעות, זה היה צליל בודד מאוד, ופתאום ראיתי לנגד עיני איך תיראה העיר הזו בעוד חמישים או מאה שנה. ראיתי מדורות על הגבעה, ראיתי את הכל חרב, וחשבתי הרבה על בני הקטן. ואז כתבתי שני עמודים. ארבע שנים אחרי זה, באירלנד, התעוררתי בוקר אחד והבנתי שאלו לא שני עמודים אלא ספר על האיש ההוא והילד ההוא".

באיזשהו שלב בדרך פוגשים האב ובנו נווד. הנווד אומר: "אנשים תמיד התכוננו למחר. אני לא האמנתי בזה. המחר לא התכונן לקראתם. הוא אפילו לא ידע שהם שם". האב שואל אותו אם אין אלוהים והוא עונה: "אין אלוהים ואנחנו הנביאים שלו… איפה שאנשים לא יכולים לחיות המצב של אלים לא טוב יותר. אתה תראה מוטב להיות לבד… המצב יהיה יותר טוב כשכולם יסתלקו.

וכולם יסתלקו?

בלי ספק.

יותר טוב למי?

לכולם.

לכולם".

בנאום התודה בטקס האוסקר 2008 אמר ג'ואל או אולי איתן כהן: "הצלחנו בתחום הזה כי אנחנו בררנים. עיבדנו רק את הומרוס ואת קורמאק מקארתי". מקארתי ישב עם בנו בקהל וכש'ארץ קשוחה' זכה באוסקר הרביעי הם ניתרו ממקומם בשמחה. שניהם בטוקסידו. הילד בן שמונה, האב בן 75, אבל הם נראו בדיוק אותו דבר: יפים, בעיניים אפורות משתוממות וצלולות מתחת למצח תינוק. "אלוהים?", עונה מקארתי לאופרה, "תלוי באיזה יום את שואלת". ואחר כך מוסיף: "אפשר להתפלל גם אם אין אלוהים".

פורסם ב"7 לילות", "ידיעות אחרונות", 30 בינואר 2009