החיים הסודיים של אקריות האבק
  • שלומציון קינן

    כותבת.

גורדון ליש

 

אולי משום שבאבחת גרזן כרת גורדון ליש כ-70% מסיפורי ריימונד קארבר וכתב להם סופים חדשים, אמר עליו דון דלילו שהוא מפורסם מכל הסיבות הלא נכונות. או אולי משום שבשיעורי הכתיבה האגדיים שלו נהג לעצור את תלמידיו אחרי משפט אחד (במשך שלושה חדשים) בצווחה: "לא זה מה שאני צריך לדעת כדי להמשיך לחיות. נסה בשבוע הבא."  או אולי משום שבסופו של דבר שימש סונגאלי לכמה מן הסופרים האמריקנים הגדולים של זמנו שאותם לימד לתת לכל משפט לנוע תמיד לעבר הסכנה, לנגוע במיתר תמיד בפעם הראשונה. או  משום שהוא מתהלך בניו יורק במגבעת של שוכן יערות אוסטרלי עטור נוצה ולרגליו מגפי ביצה.

בגיל 49, אם כן, כשסיים להטביע את חותמו, לא נותר לליש/"קפטן פיקשן" אלא לכתוב ספרים בעצמו. שניים עשר מהם זכו לתשבחות החוקרים ולאדישות ההמון. בחרתי להמליץ לתרגם את "אפיגרף": רומן שמורכב ממכתבי דמות בשם "גורדון ליש", שהוא בניגוד למחבר גורדון ליש, יש לקוות, מטורף אובססיבי, מצחיק ומעורפל מבחינה מוסרית. כפי הנראה קיפד אותו "ליש" את חיי אשתו שסבלה, כמו ברברה ליש הביוגרפית, ממחלה סופנית, כדי להיות עם נשים אחרות (האחת אופה עוגות והשנייה אוכלת אותן) הגיבורה האמיתית היא השפה: חצי טרופה ומסוכסכת מיגון, היא מותירה אותך בתחושה של תאונה שאירעה לך כשישנת. ואם היא הגיבורה האמיתית, אז הנושא האמיתי הוא המוות שכבלהטוט קוסם, נכתב פשוט החוצה מן הדף. משפטים נקטעים באמצע, לא בשלוש נקודות או במקף אלא ברווח. איך יכול היה ספר כמו זה להצליח אצל קהל הרחב כשהוא מבקש לעשות דבר חדש ואמיץ לגמרי: להפגיש בין הנורא והמגוחך על ידי הנכחת המוות?  אם היה בקט יהודי אובססיבי וחרמן על כדורי מרץ ונטייה לפילוסופיה צרפתית, הוא היה נשמע כמו ליש. כמו מי שמכניס לך מרפק בין הצלעות דווקא ברגע הממוצע. הנה אחד המכתבים:

 

גברת קרשקה יקרה,

האם את חושבת אותי לאדם רע? האם עשיתי משהו אי פעם שתוכלי באופן אישי להעיד שיהיה   האם היית עדה לדבר מה שיכולה היית   גברת קרשקה, האם תזדמן בפני אי פעם האפשרות לשבת איתך ולנהל איתך איזו לב-אל-מקף

פורסם ב"ידיעות אחרונות", 7 לילות, נובמבר 2008

8 תגובות

  1. רשימה מרתקת, אבל נדמה לי שזה לא הסוף, נכון? נראה לי שנקטעה. אפשר להביא את ההמשך?

  2. יפה
    במגפי ביצות ובכובע נוצה זה כמעט עלבון כשההמונים אוהבים את ספרך, תמיד מהסיבות הלא נכונות;
    עוד אישה סופנית להחריד, אבל לא שלו:
    http://www.newyorker.com/online/2009/01/12/090112on_audio_mcguane

    • את מתכוונת לעורכת הפרוזה של הניו-יורקר? "סופנית" – אני מניחה שהכוונה כאן לאיזו הטייה על גבי הטייה ולא למחלה טרמינאלית, אבל… זה באמת כדאי? כלומר, כביטוי…

      • לא, חס וחלילה.
        ממש לא.
        בלינק שצירפתי לך יש הקלטה של סיפור (וגם קישור לגירסה הכתובה של הסיפור, שהועלה באחד הגליונות הקודמים של הניו יורקר). הסיפור עוסק בגבר המבלה את הלילה האחרון עם אשתו הסופנית, אותה הוא אמור לגאול מייסורים על פי הסכם שנקבע ביניהם. זה סיפור מקאברי למדיי, אני לא מצליחה להחליט אם אני אוהבת אותו או שונאת אותו. מה שכתבת על גורדון ליש הזכיר לי.

  3. הייתי רוצה לקרוא עוד מהמרפק בין הצלעות הזה, הוא תורגם כבר?

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לשלומציון קינן