החיים הסודיים של אקריות האבק
  • שלומציון קינן

    כותבת.

טיגריס לבן

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4


/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

מדוע לא מתקוממים חמש מאות מליון הודים שנידונו לחיים שאינם ראויים שיחיו אותם, למרות שהם יורקים דם כדי להרוויח פחות משני דולר ליום?  בלראם האלאווי, גיבור הרומן הקליל לקריאה וזוכה פרס הבוקר: "טיגריס לבן", מסביר שהסיבה נעוצה במנטאליות הלול: כמו אותן תרגולות שלא יעזו לצאת מן הלול גם כשהדלת פתוחה לרווחה ולמרות שהן מריחות את דם אחיותיהן על קרש הקצבים, כך מחזיקים העבדים את עצמם בשביים. לפחות עד שמגיע אותו יצור נדיר שנולד בג'ונגל פעם בדור: הטיגריס הלבן. בלראם, המספר הפסיכופט, הלאקוני, הוא טיגריס שכזה. מהפכן של איש אחד שרצח את אדונו ויצא מן הלול.

את סיפורו  עלייתו לגדולה הוא מגולל על פני שבעה מכתבים המיועדים לשולחנו של הוד מעלתו ג'יבאו, ראש ממשלת האומה רודפת השלום סין. בפני המנהיג העומד לבקר בארצו מציג את עצמו בלראם כיזם המתגורר ב"מרכז העולמי לטכנולוגיה ומיקור חוץ".  סגנון ה"יזמות" שלו הוא רצח. איזו עוד אפשרות עומדת לרשות מי שגדל בדמורטיה פרלמנטרית שהיא (כמו המשפט היחידי שהוא מכיר באנגלית) "בדיחה מזויינת"?  הבחירות מכורות (מי שמנסה להיכנס לקלפי מוכה עד מוות,) בתי הספר מטונפים מיריקות ואין בהם כיסאות או ספרי לימוד כי המורים חופנים את תקציבי המדינה לכיסיהם. המשטרה משוחדת ומושחתת ובני האדם, המנושלים מן הזכות לחיות כבני אדם, ממושטרים מילדות לעבדות. פילוסופיית החיים שלו פשוטה: הוא היה רוצה שחיות יחיו כחיות ובני אדם כבני אדם. אבל גורלו החייתי נחתם ביום שבו מגיע מפקח מטעם המדינה לבית ספרו.  בהיותו יודע הקרוא היחידי, מכנה אותו המפקח "טיגריס לבן" ומציע לו מלגה מטעם המדינה אך מטבע העניינים ב"חשכה" הוא לעולם אינו מקבל אותה. במקום הוא הופך ל"עכביש אנושי" שמנגב רצפות בחנות תה וכאן גם מתחילה התדרדרותו לאפלה ההולכת ומעכירה.

הודו של החשכה, זו המשתרכת לאורך נהר הגנגה השחור, היא הצל שמחזיק את הודו החדשה שעמק הסיליקון שלה בבנגלור שעל החוף. תחת השלטון הבריטי, הוא מסביר, הייתה כל חיה בכלובה כמו בגן חיות אבל עם העצמאות יצאו החיות מכלוביהן וחוק הג'ונגל הוחל. מאלף קאסטות נותרו שתיים: אלה שיש להם כרס ואלה שאין להם. זה כל הסיפור. לכן, כשמבקר בלראם בגן החיות של דלהי ומתעלף מול הטיגריס הלבן, הוא מבין את אשר עליו לעשות.  "ההיסטוריה של העולם" הוא מסביר בסבלנות, "היא היסטוריה של עשרות אלפים שנה של מלחמת מוחות בין העשירים לעניים."  העניים מנצחים מדי פעם ("להשתין בעציצים, לבעוט בכלבי המחמד") אבל העשירים מנצחים בקרב. נחמתם היחידה של העניים היא סימנים וסמלים שהותירו עבורם מתוך חמלה, המשוררים. שוב ושוב, אם כן, מתפזמת בליבו צמד שורות ממאחד ממשורריו האהובים: "אני מחפש את המפתח כבר שנים/ אבל הדלת הייתה פתוחה מאז ומעולם."  וכך, בזמן ששאר הנהגים קוראים את שבועון "רצח" ומפנטזים על רצח מעבידיהם, בלרם הורג את האיש שאהב ושבעצם לא מגיע לו למות. אבל שמותו הכרחי.

כמו הטיגריס הלבן גם קול כמו של ארווינד אדיגה נשמע פעם בדור. נכון, הספרות הודו-אנגלית רצופה בתיאורי עוני, השפלה ואכזריות אבל אלה תמיד מהבהבים מתוך ענן של ניחוחות תבלין, אריגים צבעוניים ושפה מסולסלת. לא אצל אדיגה. קולו המתכתי, הזחוח, המעורטל של בלראם הוא קול חדש לגמרי. מצד אחד הוא מתכתב עם אבות רוחניים כמו דיקנס, מצד שני אין לו שום אמונה: לא במיליוני האלים ההינדים, לא במהטמה גאנדי, לא ברוחניות ההודית, לא במהפכה ואפילו לא בצדק. אפשר היה להשוות את מספרו למפלצות מוסריות אחרות שמאכלסות את דפי הספרות מהומברט-הומברט עד לפטריק בייטמן, אבל בלראם לא רוצה שיחבבו אותו. מצב העניינים מוגש קר, לא מתובל ואין בו שום דבר יפה. זהו סיפור על יציאה לחופשי. לא צודקת, לא שמחה, מפלצתית ורעה וקרה ואפילו כזו שמרמזת על עתיד נורא פי כמה העומד לבוא. מצד שני, אפשר היה לקוות שקול חדש כזה יהיה כתוב קצת יותר טוב. או לפחות שיהיה ברמה אחת אם לא בעצה אחת עם המסר. אבל האנגלית (והעברית על אחת כמה וכמה) פשוט לא מספיק מעניינת. לא מספיק חדה.

כמו "בן הארץ" של ריצ'רד רייט או "האדם הבלתי נראה" של ראלף אליסון שנתנו קול למהפכת זכויות האזרח של השחורים באמריקה, יש גם בספר הזה משא נפיץ. וכמו "עולם חדש מופלא" יש בו גם אזהרה. לאן הולכות הכלכלות החדשות, הטכנולוגיות, שמשגשגות בקצב של דובאי? לאן הן יכולות להגיע? "אני זה שהתעורר!" אומר בלרם על עצמו תוך שהוא מצטט את הבודהה. אבל האם מדובר ביקיצה אכזרית? או בבוקר חדש שבו, כמו שמגלה בלראם לאחיינו הקטן, "ברגע שאתה מזהה את מה שיפה בעולם הזה אתה חדל להיות עבד."

פורסם ב"ידיעות אחרונות", 7 לילות, דצמבר 2008

 

3 תגובות

  1. "נידונו לחיים שאינם ראויים שיחיו אותם"???

    • נשמע מרתק. אולי אקרא את הספר. ובלי שום קשר, קראתי לא מזמן את שושנת יריחו שכתב אביך הגדול והספר הזה הולך איתי וימשיך ללכת איתי.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לשלומציון קינן