בננות - בלוגים / / קיראן דסאי
החיים הסודיים של אקריות האבק
  • שלומציון קינן

    כותבת.

קיראן דסאי

ביקורת שהופיעה ב"ידיעות אחרונות", מוסף ספרים, נדמה לי באביב 2008

ייתכן שרק סופר שאין בו אכזריות מסוגל להאמין שהמבט שלו לתוכה יכול לתקן את העולם. קיראן דסאי, זוכת פרס ה"בוקר" הצעירה בהיסטוריה, היא סופרת כזאת. הרומן השני שלה, "ירושה של אובדן", מישיר מבט הן אל בעיות רלוונטיות (גלובליזציה, רב-תרבותיות, טרור, פונדומנטליזם) והן אל כאלה שהיו רלוונטיות תמיד (האימה, הסחרור, העליבות, היופי, הבזבוז, והטיפשות שכרוכים בהיות בחיים) ללא פניות אבל עם הומור וחמלה. על העובדה "שגם מול צחנתו של רוע בלתי נתפס יכול האדם להשתעמם, לפהק, להיתפס כולו לבעיה של גרב חסר…" (393) היא מביטה בעין קרה ובלב חם, כאילו יש בה את כוחות העל של קרן שמש שנחה במקום שאף אחד אחר לא מוכן לאהוב. אולי על שום ייחוסה היא שואפת לכוחות-על. נצר לשושלת הספרותית ההודית הראשונה, (אימה היא הסופרת אניטה דסאי), קיראן דסאי שייכת גם לדור הכותבים האינדו-אנגלים המכונה "נכדי חצות" (על שם "ילדי חצות" של רושדי שנולדו ב-48). הירושה שלה מכילה לפיכך, יותר גנים טובים מאשר אובדן. יש בה משהו מן התבונה של נייפול ומן הדמויות האפיות של רושדי, מן הרגישות של רוי, ומשפת ה"הינגליש" הצבעונית, המדויקת והאלגנטית של כל המשפחה, שלרוע המזל באה לידי ביטוי רק לעיתים רחוקות בתרגום.

 

עלילת "ירושת האובדן", שחוצה שלושה דורות ושלוש יבשות, נפתחת ביום ערפילי באחוזה מתפוררת למרגלות ההימלאיה, במקום בו הודו נמסה לתוך בוטאן, בו חיים בצוותא סיקימזים, בני לפצ"ה, נפאלים, טיבטים ובנגלים. שם גם מתגוררת באמצע שנות ה-80 הנערה היתומה סאי, עם סבה השופט בדימוס, טבחו הנרצע וכלבתם האהובה. כפי שמתאר לעצמו הקורא המיומן, כשגן-עדן מופיע במערכה הראשונה הוא נידון לאבדן בשלישית, ודאי כשיש בו כלי נשק. ואכן כשאנשי החזית הלאומית הנפאלית מתפרצים לבית כדי לגנוב את רובים (שהשופט בניסיון להידמות לבריטי תלה על הקיר לצד תוארו המצהיב מקיימבריג"), נסדקת הגלויה הקולוניאלית והחלום על פרישה, בקרים ערפיליים, אפונה ריחנית, ספר, חתול, מתגלה כשַמבָּלָה שנחלמה על ידי מישהו אחר. גן עדן שלמרות שהיה אבוד מראש בכל זאת ממשיך לאכזב.

 

מן האחוזה מדלגת העלילה לניו יורק, שם מנסה בן-הטבח ביג"ו להתקיים במעמד הצללים, במסעדות שהן צרפתיות בקומת הכניסה אבל גואטמליות, מקסיקניות, פקיסטאניות, טרינידדיות, מדגסקריות במרתף. בחורף הוא מרפד את בגדיו בפנקייק עטוף עיתון כנגד הקור העז, ו"בחלל שאמור היה להכיל משפחה, חברים, רק הוא לבדו בוחש  את האוויר." (359) תת-קיום עלוב כזה מהדהד גם מן הפרקים בהם נעה העלילה לנעוריו של הסב ג"מו באנגליה הגזענית של ראשית המאה ה- 20. בניסיון להסתיר את החרפה (איך הפך לצל ושכח איך צוחקים אצל אלה שאליהם שאף להידמות), עם שובו להודו, הוא מנכר מעליו את מה שיקר לו, אבל הוא לא היחיד שמאבד הכול. מי שיכול להינצל מירושת האובדן זה מי שאוהב, עניין שבא לידי ביטוי בעיקר בסיפור אהבתם של סאי וגאיין, המורה הנפאלי למתמטיקה, נער מסורק שנשלח מבית עני אל העולם, אבל שמתוך קינאה בייחוסה מתפתה להצטרף לשורות החזית הלאומית.

 

ההשוואה בין הקולוניאליזם לגלובליזציה מראה כי התשוקה להיחשב ל"תרבותי", שהורסת את חייו של ג"מו לא שונה ממה שרואה ביג"ו בשדה התעופה: "כל מי שאינם תושבי הודו, בידם הגרין-קארד והדרכונים, נראו שלווים ומתורבתים." (397) וכך גם גאיין הנפאלי גוער בסאי שחוגגת את חג המולד: "את לא מבינה שהאנשים שאת מחקה בכלל לא רוצים אותך!" (218)

 

מה שמקשר בין כל הדמויות מהארלם להימלאייה, הוא העובדה שכולן הושפלו. את כל אחת מהן בזמן כזה או אחר צילק המפגש עם המערב. למשל: השכנים האנגלופילים המגוחכים של השופט, עם שעת התה שלהם והצאצאים שעובדים בבי.בי.סי, מושפלים על ידי המהפכנים שהושפלו על ידי הצבא הבריטי. כל המעגלים נסגרים, כל השפלה נוטעת זרע של היבריס בבעליה, כל קורבן הופך לתליין. כולם למעט הכלבה. כמו עץ השזיף שצמח ליד המרפאה והושקה בדם מרקיב מן המעבדה הפתולוגית עד שהפריח פרחים כה רבים שתיירים הצטלמו לידו, ושבסופו של דבר מושקה בדם טרי, המעגל לא ייפסק אם לא יפסיקו אותו. כלומר, אם לא יביטו גם במה שלא נעים לראות במבט שמאמין ביכולתו לתקן את מה שמקולקל. זוהי עמדתה המוסרית החד משמעית של דסאי. כמו שמבין זאת ביג"ו: "הנסיעה (למערב) טבועה בחותמת של פחד ולא של אומץ, ברצון תיקָני לנוס למקום שלא תראה שם עוני, לא באמת, ולא תצטרך לסבול נקיפות מצפון; מקום שלא תשמע שם את תביעותיהם של משרתים, של קבצנים, של קרובים מרוששים, ולעולם לא תידרש בגלוי לגלות נדיבות; מקום שבו די בדאגתך לאשתך-ילדך-כלבך-חצרך להרגיש אדם מוסרי." (399)  

 

 

 

 

 

2 תגובות

  1. אנא אותיות יותר גדולות. קשה מאד לקרוא כל באינטרנט

© כל הזכויות שמורות לשלומציון קינן