בננות - בלוגים / שלומציון קינן / אין כלום באופק – מקארת'י ובקט
החיים הסודיים של אקריות האבק
  • שלומציון קינן

    כותבת.

אין כלום באופק – מקארת'י ובקט

 

<!––>
הנה הקישור:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/933434.html

והנה הכתבה:


function chkSearch(wordVal)
{
if (wordVal==""){
alert("יש להזין מילת חיפוש");
document.SearchForm.searchWord.focus();
return false;
}
}


: חפש באתר 03:04 :שעון ישראל  —   יום רביעי י" בטבת תשס"ח,   2007 .12 .19 
חדשות גלריה ספורט ספרים קפטן אינטרנט מהדורת הדפוס ארכיון קניות
home home themarker

 
אין כלום באופק?
מאת שלומציון קינן ונורית גרץ
קשה לחשוב על עיתוי נכון יותר להוצאת כל המחזות של סמואל בקט בעברית; בקט אמנם לא כתב על החורבן שלאחר הפצצה האטומית, גם לא על הרס הטבע, אבל יצירותיו רוויות באימה של היעדר העולם עצמו, אותה אימה החוזרת היום בצורות אחרות והופכת את בקט לכה אקטואלי
תגיות: מחזה, סמואל בקט
סמואל בקט: כל יצירותיו בדרמה
סמואל בקט. תירגם מצרפתית ומאנגלית: שמעון לוי. הוצאת החוג לאמנות התיאטרון, אוניברסיטת תל אביב. 535 עמ", 129 שקלים

The Road
$24 ,.Cormac McCarthy. Knopf, 256 pp

במרכז הבמה, במחזהו של בקט "סופמשחק", יושב האם (Hamm) על כיסא גלגלים; משמאל, בתוך שני פחי אשפה, שקועים הוריו – וליד הדלת עומד קלוב (Clov), המשרת אותו. מדי פעם נשלח קלוב להסתכל בחלון ולראות מה בחוץ. אבל בחוץ אין כלום, "הכל נעלם".

"אין שחפים?" שואל האם. "שחפים!" עונה קלוב בפליאה. "והאופק? אין כלום באופק?" מנסה האם,

 
 

וקלוב, בקול סחוט, פונה אליו כדי לענות: "ומה בשם אלוהים כבר יכול להיות באופק?"

קשה לחשוב על עיתוי נכון יותר להוצאת כל המחזות של סמואל בקט בעברית (בתרגומו המעולה של שמעון לוי); בקט אמנם לא כתב על החורבן שלאחר הפצצה האטומית, גם לא על אימת הרס הטבע, שתוארה בשנות ה-50 וה-60 בכל כך הרבה סרטים וספרים, אבל אימת ההיעדר עצמו היתה שם. צדק תיאודור אדורנו כאשר הבהיר כי להבין

את "סופמשחק" פירושו להבין את האי-מובנות של המחזה: אכן, קריאת מחזה של בקט מחייבת קריאה לא רק באי-מובנות שלו, אלא גם ב"אי" עצמו, כלומר במה שנעדר ממנו: פשר, תקשורת, אהבה, במי שנעדר ממנו גם אם שמו מתנוסס בכותרת (גודו, מולוי). בסופו של דבר, ביצירותיו של בקט ניתן לקרוא את היעדרו של העולם עצמו, אותה אימה החוזרת היום בצורות אחרות והופכת את בקט לכל כך אקטואלי.

"פעם הכרתי משוגע אחד שחשב שהגיע סוף העולם" – זהו אחד המונולוגים של האם באותו מחזה (עמ" 243); "הוא היה צייר וחרט. חיבבתי אותו מאוד. הייתי הולך לבקר אותו במוסד. לקחתי אותו ביד ומשכתי אותו לחלון. תראה! שם! כל החיטה העולה! ושם! תראה! המפרשים של דייגי הסרדינים! כל היופי הזה! הפסקה. הוא קרע ממני את היד שלו ושוב חזר לפינה שלו. מזועזע. הוא ראה אפר בלבד. הפסקה. הוא בלבד ניצול. הפסקה. נשכח. הפסקה. כנראה. המקרה ההוא… לא היה כל כך… בלתי רגיל".

דורות של סופרים למדו מבקט איך לדבר על הייאוש, על הזמן המתכלה, על זיכרון זוועות העבר ועל האימה מפני זוועות העתיד. גם דורות של סופרים ישראלים: אפשר לגלות אותו בבסיס העלילות המעגליות הנעות ממלחמה למלחמה, משואה להרס, בסיפורים של עמוס עוז וא"ב יהושע, אפשר לגלות אותו מעבר לטקסט של חנוך לוין, וכרקע לספרות האפוקליפטית של אריאנה מלמד, יצחק בן נר, בנימין תמוז, עמוס קינן ואחרים.

אבל בקט לא כתב על שואה ומלחמה. הוא כתב על מלים שחדלו לייצג דברים ועל דברים שנמוגו בתוך מסכי דימויים וסגנונות אסתטיים מתים, ועל עוד נושאים שנהפכו כה שחוקים מאז – כמו התפוררות העולם, הסובייקט, ההיסטוריה וכו". לכן כה רבים ראו בו אחד מאבות הפוסט-מודרניות.

ובכל זאת, קריאה מחודשת באוסף המחזות של בקט שיצא עתה לאור מחזירה אותנו לא אל הרגע הפוסט-מודרני שבו "איבד הסובייקט את יכולתו הפעילה ליצור המשכיות עם העבר והעתיד" (פרדריק ג"יימסון), אלא דווקא אל הרגע המודרניסטי שבו חיפש אותו סובייקט, נואשות, אחר המשכיות כזאת מתוך הפרגמנטים המפוררים של עולמו.

והנה עוד סיבה לחזור ולקרוא היום את בקט: המחזות של בקט מדברים על חיים בעולם נעדר משמעות, אבל המשמעות לא נעדרת מהם. היא מצויה בחיפוש הנואש אחריה – והחיפוש הזה הוא ההופך אותה לממשית יותר מכל כך הרבה ממשויות וודאויות.

במחזה "סופמשחק" אין שמש, אין גלים, אין שחפים, אין אופק, אבל קשה לזכור תיאור ספרותי כה נפלא של אותו נוף – האופק, השמש, הגלים, השחפים, כמו התיאור של היעדרם בדיאלוג בין האם העיוורת והנכה לבין קלוב המסתכל דרך החלון במשקפתו ומדווח:

"האם: הגלים, איך הגלים?

קלוב: הגלים? מפנה את המשקפת אל הגלים. עופרת.

האם: והשמש?

קלוב: מביט. אפס.

האם: אבל היא אמורה לשקוע. תסתכל שוב.

קלוב: מביט. לעזאזל השמש.

האם: אז כבר לילה?

קלוב: מביט. לא.

האם: אז מה זה?

קלוב: מביט. אפור" (עמ" 236).

באותו מקום אפור, באותו כדור ארץ בלתי-מיושב, מתרחשת עלילת ספרו הנפלא של קורמאק מקארתי, "הדרך" ("The Road") שזכה השנה בפרס פוליצר; והנה עוד עדות לכך שבקט עדיין כל כך אקטואלי.

בנוף הביל ואפור, בעולם מעשן שחרב והותיר רק חבורות פרא המאיימות להרוג, לאנוס ולאכול כל מה שנקרה בדרכן, מתהלכים – כמו בספרו של בקט, "מולוי" – אב ובנו משום-מקום לשום-מקום, כי מנין אפשר לבוא ולאן אפשר ללכת? 50 שנה לאחר שקלוב הסתכל במשקפת שלו בעולם מסביב ולא ראה כלום, מסתכל האב במשקפת בעולם דומה, וכמו קלוב לא רואה דבר. רק עיר שהיתה פעם והיא נראית כמו ציור פחם בשממה. מה אתה רואה, שואל הבן את אביו אותה שאלה שנשאלה ב"סופמשחק", והתשובה היא אותה תשובה: כלום. אפילו את העשן אי אפשר לראות.

הנה כך: "הוא צעד לעבר האור האפור ועמד וראה לרגע קט את האמת המוחלטת על העולם. סיבובו הקר התמידי של כדור-ארץ נטול צוואה. חושך ממאן להתפייס. כלביה העיוורים של השמש במרוצתם. הריק השחור המוחץ של היקום. ובאיזשהו מקום שתי חיות נרדפות רועדות כשועלים במאורתם. זמן שאול ועולם שאול ועיניים שאולות בכדי להצטער על כל זה".

ובכל זאת עברו 50 שנה מזמן כתיבת "סופמשחק" לרומן החדש של מקארתי; הנהר אינו אותו נהר והעשן אינו אותו עשן. האפר הטבעי התחלף כאן באפר של מה שנותר מן הסיוט הקפיטליסטי – בני אדם שבהיעדרה של אנושות, שהאנושות נשרה מהם, משרכים בו את רגליהם, ממשיכים לנהור לסופרמרקטים, כמי שעורכים קניות במדור של גיהנום, שבו שולט הריק המוחלט. אם אצל בקט ניתן היה עדיין לחכות לגודו, שלעולם לא יגיע, הרי שב"הדרך" של מקארתי אין יותר למה או למי לחכות.

הנה השיחה היחידה שמנהלים האב ובנו עם אדם אחר לאורך הרומן כולו: "כשראיתי את הילד חשבתי שמתתי", אומר לאב ולבנו איש זקן, עיוור, שפגשו בדרך. ""חשבת שהוא מלאך?" "לא ידעתי מה הוא היה. מעולם לא ציפיתי לראות ילד שוב. לא ידעתי מה יקרה". "מה אם הייתי אומר לך שהוא אל?" הזקן טילטל את ראשו (…) במקום שבו אנשים לא יכולים לחיות, מצב האלים לא טוב יותר.

"הדברים ישתפרו כשכולם ייעלמו".

"הם ייעלמו? ודאי".

"ישתפרו בשביל מי? כולם. כולם"".

כל שאר האנשים ברומן מהווים איום קיומי; על כן הדיאלוג האבסורדי של מקארתי כה שונה מהדיאלוג הבקטי המקורי – אם אצל בקט כל שיחה נועדה לחדד את היעדר התקשורת, אצל מקארתי אין שיחה ואין תקשורת. מטבע הלשון "אין עם מי לדבר" מקבלת כאן משמעות מילולית: מסביב אין איש, אין דבר.

במקום שבו הדברים נעלמים, אומר לעצמו האב ב"הדרך", נעלמים לאט לאט השמות שניתנו להם. אך אם משום כך עבור בקט הכתיבה היא תמיד כישלון (הוא שאמר "היכשל שוב, היכשל טוב יותר"), אצל מקארתי כישלון כזה לא קיים יותר. בשביל מקארתי נותרה רק השפה והוא מלהטט בה בווירטואוזיות שניתן להשוותה אולי רק לזו של ג"יימס ג"ויס, ויליאם פוקנר ודון דלילו, כמעט ללא סימני פיסוק. הגמגום האינסופי של בקט, הניסיון להבהיר את מה שלא ניתן לכנות בשם, מתחלף כאן בהחלטיות חסרת פסיקים: כתיבה כ"יש" יחיד בעולם מחוק.

ובכל זאת, אצל שניהם כאחד הכישלון הזה של הקריאה האלוהית לדברים בשמות מותיר אהבה עזה למושא הנעדר; אצל בקט הדיאלוג מורה על חוסר היכולת לתקשר, ובוודאי גם על חוסר היכולת לחמול ולאהוב. אך הוא מורה גם, מבעד לסאדיזם גורף, לעתים מקאברי, על החיפוש אחר כל אלה. אצל מקארתי, הדיאלוגים הצייקניים, שלכאורה לא מדברים על הדברים עצמם, הם המקום היחיד והאחרון בעולם שבו האהבה עדיין נמצאת, מתנוססת מעל לאכזריות הבסיסית שאליה האנושות הגיעה. זוהי האהבה, המלווה בחמלה, התחשבות והבנה, שבין האב לבנו.

שני הספרים הללו משמשים עדות לכך שאכן זה הזמן לחזור לבקט, לחיפוש אחר האמת, המהות, הערכים. מעבר לרלטיביות, למאבקי הכוח, למלים ולצורות השיח, מעבר לפוקו ולדרידה. זהו במידה רבה נושא ספרו הנפלא של מקארתי, אך אותו ספר מעלה שוב ושוב את השאלה: האם אפשר עדיין לחזור לשם? האם יש בכלל לאן לחזור? תשובתו הברורה – כן – מוטלת בספק.

שלומציון קינן היא דוקטורנטית לפילוסופיה ב-European Graduate School; פרופ" נורית גרץ היא מרצה באוניברסיטה הפתוחה ומשמשת כראש המגמה העיונית בחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב

 

function GetPath22()
{
document.SendArt.pageP.value = window.location;
//alert("document.forms.SendArt.pageP.value"+document.SendArt.pageP.value);
var linkPath = document.SendArt.pageP.value ;
var start = linkPath.substring(0,linkPath.indexOf(";"));
var end = linkPath.substring(linkPath.indexOf("?"),linkPath.length);
if(start != "")
linkPath = start + end;
for(i=0;i<linkPath.length;i++)
{
if(linkPath.charAt(i) == ''&'');
linkPath=linkPath.replace("&","*");
}
document.SendArt.pageP.value = linkPath;
var x=window.open(''/hasite/objects/pages/EMail.jhtml?pageP=''+linkPath,''send'',''toolbar=no,location=no,directories=no,status=no,menubar=no,scrollbars=yes,resizable=yes,width=800,height=600,top=100,left=100'');
}

תגובות  
הוספת תגובה חדשה
1. רשימה נאה האם העיוורת | 09:49 12/12/07
2. מרגש לקרא אם ובתה עטופות יחד בהגות. (לת) ערן | 09:50 12/12/07
3. אולי תתקנו כבר את התקלה בביקורת של שגב על ספרו של גלבר?! (לת) 500 In. Ser. Error | 10:37 12/12/07
4. מאמר מפעים ומרגש, מטלטל אוליגרך רך כמשי | 10:49 12/12/07
5. קודם תנו קרדיט לרישום הדיוקן של בקט. אם כבר טוענים לעיתוי… (לת) ^ | 13:32 12/12/07
6. אני קוראת עכשיו את כל כתבי בקט והתרגום פשוט יפהפה (לת) נירה | 16:16 12/12/07
7. לפני כן בקט ולורקה ועכשיו בקט ומקארתי. למה לא בקט ובקט? חיישנית | 16:19 12/12/07
8. מה הסיפור של המקארתי הזה ? גיל ג | 16:59 12/12/07
9. לנורית הקיסרית ולשלומציון הנסיכה יוסי פרלשטיין | 17:41 12/12/07
10. רשימה לא רעה. רוצה להכיר אותו טוב יותר. (לת) אישה עם עציץ | 22:49 12/12/07
11. העניין הוא כזה: דוד | 23:34 12/12/07
12. שימו לב לאיור הנהדר של סמואל בקט. ואין כל איזכור למאייר. (לת) eye on the sky | 05:33 15/12/07
13. דוד, תחליף את בקט, ומיד לדוד 11 | 12:36 15/12/07
 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לשלומציון קינן