בננות - בלוגים / / על ז'אק לאקאן
החיים הסודיים של אקריות האבק
  • שלומציון קינן

    כותבת.

על ז'אק לאקאן

הרשימה פורסמה ב"טיים-אאוט"

מעמדו של הפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן בפילוסופיה בת זמנינו מזכיר לי את אחד מרגעי הפיוט של הסרט "גברים בשחור 2". בתוך ארונית בתחנת הרכבת גרנד-סנטרל מתגלה עם של חייזרים ננסיים, שעון היד של טומי לי ג'ונס משמש להם כמגדל שעון ולוחות הברית המכוננים את תרבותם אינם אלא כרטיס החלפה בספריית וידיאו. ניתן לדמות את הפילוסופים, חוקרי התרבות ותקשורת ההמונים של שלושת העשורים שחלפו מאז מותו של הגאון הפסימי לאקאן, לאותו חבר חייזרים. כלומר, מצב הביש האמיתי לגמרי הוא שגדולי המוחות שחיים כיום, מאמינים בכל ליבם בפאלוס האימהי, בסדר הסימבולי, ובהיות הפטמה והצואה שניים ממושאי האיווי האנושי. ואני לא מתלוצצת איתכם.  

אז אחרי עשר שנים ב"שיח הלאקאניאני האקדמי" ושמונה באנליזה לאקאניאנית שלא הובילו אלא למדיטציה בשתיקה, נטלתי לידי ספרון קטן ונחמד בשם "לאקאן" (רסלינג) בו מנסה וגם מצליח אלן ואנייה בדרכו הצנועה, לפשט את כתביו המוצפנים של לאקאן להדיוטות.

הספר עוקב ברהיטות אחר השלבים השונים בתיאוריה של לאקאן משלב המראה  (בו חווה הסובייקט את הפיצול בין גופו המקוטע לבין השלמות הניבטת אליו מן המראה) דרך הסדר הסימבולי המתהווה עם רכישת השפה וכינון האיסור על גילוי העריות, ועד לאמיתי, אותה כימרה שלעולם לא ניתן להגיע אליה.  

ביטויים שצומחים כמו פטריות אצל חוקרי תרבות ופילוסופים מפוקו, דרך ליוטר ועד לז'יז'ק: "שם האב", "ה-אחר", מובהרים כאן במילים פשוטות, אבל לא מנחמות. משנתו של לאקאן מלאה בנוסחאות מתמטיות שבעיקרן מציגות את האדם (סליחה, את הסובייקט החצוי) כיצור גועלי, אנוכי, טיפש ומושלה, "סובייקט של ידע שאת עצמו אינו יודע לדעת", שנחצה על ידי השפה, ושכל יחס בינו לבין אובייקט התשוקה הוא סאדו-מזוכיסטי.  "כל מפגש עם אובייקט", אומר לאקאן, "מתקיים על רגע החוסר הרדיקלי", וכל חוסר מתכתב עם העדר הפין אצל האשה. לפיכך נותר האובייקט יצור חסר, מבותר, חצוי, כרות ומסורס, שנמק כולו מאיווי לאובייקט שמופיע רק ברגע שבו מתרחש אובדנו, אובייקט שאינו אלא תחליף לאם הבראשיתית (היא מושא גילוי העריות) ואינו מסוגל להעניק אלא התענגות שכולה כאב. כל אהבה היא נרקיסיסטית, האשה בכלל לא קיימת (לה פאם נ'אקזיסטה פה) וכל מה שאנחנו מתאווים אליו מגולם באיזשהו אובייקט  מבחיל של הפרשה, מציצה, מבט או של קול. נשאלת השאלה (או מוטב לומר: ההווייה המדברת שכותבת שורות אלה משחררת תמונה אקוסטית לאוויר) למה?

 

2 תגובות

  1. וידויה (האחרון) של הגולדי, עכשיו אצלה בבלוג – המסכה יורדת – אל תחמיצו!

  2. רשימה מצוינת ומאירת עיניים.

© כל הזכויות שמורות לשלומציון קינן