על ג'יימס בונד

הרשימה פורסמה ב"טיים-אאוט"

סוף סוף, באיחור אופנתי של ארבעים שנה ועשרים סרטים, הואילה השבוע מלכת אנגלייה אליזבת השנייה להזיז את ישבנה המלכותי לפרמיירה ולפגוש את סוכן מספר 007 שבשירותה. כמו לג'ורג' בוש השני, גם להוד מלכותה השנייה לא היה בגדול הרבה לומר, אבל לא דבר כזה ימנע מהשניים, כמו בונד ונערתו,  לנסות ולהציל את העולם מפני כמה נבלים בעלי פרצוף שעיר.

ב"למות ביום אחר", הפאוור-בייב היא דווקא מרגלת בשירות הדוד סאם, שמצליחה לדחוס חמוקיים לתוך חליפות גומי, לעלות מן הים בביקיני-חגורה א-לה אורסולה אנדרס, וגם לזנק לתוך מטוסים בתנועה. אבל כדי להשאיר את הוד הבוסית של האי הלא רלוונטי הזה מרוצה, כישוריה אלה מאוזנים באמצעות היותה אשה וגם שחורה. בונד ואנגלייה מוכרחים והפעם גם באופן פיזי, לגהור קצת מעל אמריקה. ממש כמו פיליקס מהסי.אי.אי מעלילות קודמות, שהיה טיפוס די טמבל, שלא לומר כושי, מראה בונד גם עכשיו בדיוק מי יודע מה לעשות עם המרטיני שלו.

כבר למעלה מחצי מאה שיציר דמיונו הספרותי, ההומוארוטי, האימפריאליסטי אבל המקסים של איאן פלמינג, מציל את האימפרייה בכוחות עצמו (נכון, בשנות הששים היתה לו מעט עזרה מהביטלס)  על חשבון הדרתם של זרים, נשים ואמריקאים. כמו בטור הנדסי הפוך, כל שהאימפרייה דועכת, הולך בונד ומתחזק. כשאף אחד באמת כבר לא טורח להיוועץ באנגלים בנוגע לניהול העולם שלא לדבר על לתת להם רשיון להרוג, וגם סמרש וספקטר הלכו קפוט, נשאר בונד מיתוס לפי הגדרתו של רולאן בארת: סימן שנותר סימן גם כשמשמעותו נעלמת. ב"למות ביום אחר" הוא אפילו מקבל אסטון מרטין נעלמת כדי להדגים.

מתברר שלא רק שפמים, גם המציאות לא מצטלמת מי יודע מה. לפיכך ממציא "למות ביום אחר" מפה פוליטית מנחמת, שבה צפון קוריאה (במיטב המסורת של ג'ורג' דבליו) מתפקדת כבבל, ואילו הארכי-נבל הוא קוריאני שלמד באוקספורד. אומברטו אקו, שכתב ספר על ג'יימס בונד הרבה לפני "שם הורד", ניתח את מוצאם האתני המפוקפק של כל הרעים. בסרט הזה, הנבלים מתחכמים ומשנים את עצמם גנטית. עם יניים כחולות לא יכולה המערכת הפראנואידית להקיא אותם. בסצינה מדהימה – היהלומן הבלונדי סיר גוסטאב גרייבס  (שהוא לא אחר מאשר בן הגנרל הקוריאני המעוות גנטית) צונח אם כן מן השמיים על מצנח בדוגמת דגל אנגלייה לצלילי "לונדון קוראת" של ה"קלאש", כדי לקבל תואר אבירות תנחשו ממי.

העלילה מסתבכת כשהם ממציאים לוויין מרוצף יהלומים שיכול להאיר את העולם כשמש ולפוצץ את שדות המוקשים בין קוריאה הצפונית לדרומית. מי אמר שאם השמש סוף כל סוף שקעה על האימפרייה הבריטית, היא לא יכולה לזרוח שוב?

בונד יצא לאוויר העולם קצת אחרי מלחה"ע השנייה, כשבריטנייה פחות או יותר סיימה את תפקידה. "האיש בעל אקדח הזהב" יצא ב  1965, שנת ההלוויה של צ'רצ'יל – הרקוויאם הרשמי של האימפרייה הבריטית. הקאמבק של בונד עם פירס ברוסנן, לא במקרה , החל ב – 1996 –  בדיוק כשקרן השמש האחרונה סוף כל סוף שקעה מעל האימפרייה הבריטית והונג קונג חזרה לסין.

בשנות הששים, תור הזהב של בונד, נראתה עדנה מסויימת לאנגליות. נתנו צ'אנס לשלום, למיני מיינור,  נגמר השפל.  עדיין,  מתחת לפני השטח הביטניקי זרם חזון לאומני ששוב ושוב הציב בונד את בריטנייה אובר אלס  בכל פעם שהשכיב נערה תחתיו. שנות השבעים ראו דעיכה מסויימת בז'אנר, אבל בשנות השמונים, כשהכל התרפקו על איזה עבר שאיש לא בדיוק זכר, כשבסופרמרקטים של לונדון החלו להופיע גבינות בצורת שרלוק הולמס, חזר בונד לזרועותיהם של ת'אצ'ר ורייגן. לכן ברור, שבונד נכון פוליטית הוא גול עצמי. וכל האם אמא של "אם" שבסך הכל הפכה למאמא במקום פאפא לא תעזור. אמנם לא נשוב לימי הזוהר כשבונד אומר לנערתו "תהיי ילדה טובה, תעשי קפה" ("גולדפינגר") או לשורת הסיום הקלאסית "הו, ג'יימס", אבל הסקסיזם לא ינשור בקלות כמו שערותיו של שון קונרי. הנערות שנזקקו ליד גברית שתסדיר אצלן את הברדק ההורמונלי, היו עכשיו לצעצועי גירל פאוור ממש כמו המכונית הנעלמת.

פירס ברוסנן אפילו לא אנגלי וספק אם יקבל אי פעם כמו קונרי תואר מהמלכה. כמו רובי וויליאמס, הוא ממחזר כל סמל בריטי אפשרי עד שהוא הופך לסמל של סמל. ב"יהלומים לנצח" אומר בלופלד לבונד: "לא ייתכן שאתה הגעת לנהל מו"מ", האי המסכן שלך אפילו לא מאויים". האי המסכן הזה, יחד עם בריט-פופ וכדורגל, הוא במקרה הטוב היהלום בכתר האמריקאי. ואילו אנחנו אפילו לא יהלום של מישהו, במקרה הטוב, אבן נגף, ושוב נשאלת השאלה למה בכלל נתנו אי פעם לבריטים ללכת.