החיים הסודיים של אקריות האבק
  • שלומציון קינן

    כותבת.

על ג'אק קרואק

רשימה עתיקה באופן מיוחד שפורסמה במוסף "הארץ" בשנות ה – 90 

"קודם תכניס לי את המחט – אחר כך תחפש את הווריד."

 

ארבעה משוררי ביט, (גינצברג, בוראוז, פרלינגטי, תומפסון) שתי כהנות פאנק, (פאתי סמית' ולידיה לנץ')  שני כוכבי קולנוע (ג'וני דפ ומאט דילון) וגם מייקל סטייפ (REM) סטיבן טיילר (ארוסמית') אדי וודר (פרל ג'אם) ג'ון קייל (וולווט אנדרגראונד) לי רנלדו (סוניק יות') הוציאו השבוע אלבום מחווה לנביא דור הביט המיתולוגי, ג'אק קרואק. "KICKS JOY DARKNESS" הוא שם האלבום שמוציאה רייקו-דיסק ומיבאת לארץ הד-ארצי. לא תמצאו שם הרבה מוסיקה.

 

כשג'אק קרואק שתה עצמו למוות בגיל 47, בשנת 69, הוא היה איש עייף ועצוב. כמו הדור שהמציא עם החברים בקולג', אלן גינצברג, וויליאם בוראוז וכל השאר, הוא היה ביט . את "ON THE ROAD", הוא כתב בשלושה שבועות. בעצם הוא רק הקליד אותו, כמו שאמר, על מגילות של 12 עמודי מכונת כתיבה מודבקים אחד לשני, כשהוא מחליף חמש חולצות ביום מרוב זיעה ולוקח בנזדרין כדי לא לישון. במשך שבע שנים ניסה לפרסם את כתב היד הזה, גר עם אמא שלו ונסע בטרמפים. בוקר אחד בגיל 35 קם ג'אק, הוציא את הטיימס מהתיבה וגילה שהוא הסופר האמריקני החשוב ביותר מאז המינגווי. כולם רצו לדעת מה זה ביט. אף אחד לא שאל אותו, "איך כתבת את הספר." כמו שהדברים התגלגלו, השתלטה עליו הכוכבות. אף אחד לא ממש התעניין בשאר הדברים שעשה חוץ מ"בדרכים", שהפך עוד לפני תום המהדורה הראשונה לקלאסיקה, שמכר מיליארד ליווי'ס ומליון מכונות אספרסו. עשרים ושמונה שנים אחרי מותו, שבוע אחרי יום ההולדת שלו, מוציאה לו רייקו-דיסק הניו יורקית אלבום מחווה  שמנסה לתקן את העוול ולהציג את קרואק הפחות מוכר, בטכסטים, במוסיקה, בעיקר בקריאה. כמפיק שותף של האלבום, אחראי לי רנאלדו מ"סוניק יות'" על הקו המוסיקאלי ה"נוייזי" החלול, ג'ים סמפאס אחראי על הטכסטים, כמה מהם לא פורסמו מעולם. "קרואק הפך את השירה ברוק ללגיטימית.", אומרת המשוררת קרן אלקלעי-גוט, מורתי לשירה וביטניקית מניו יורק באופן כללי, "איפה עוד אפשר למצוא משפטים ארוכים מנסרים מוסיקאלים כאלה? כאילו הוא אומר לך – קודם תכניס לי את המחט  אחר כך תחפש את הווריד."

 

חלק מהרצועות באלבום נשמעות ממש כך. אדי וודר מפרל ג'אם למשל, מחפש בטכסט של קרואק איפה נמצאת האימה בתוך תיאור פשוט של אנשים שהולכים לעבודה בבוקר. עם הגראנג' והגיטרות הדוקרות הוא מספר איך הוא רואה את האנשים האלה נופלים, מחליקים בשלג, אז הוא בוכה. בקטע שקורא המשורר לורנס פרלינגטי עם הליום, לעומת זאת, מלווה מקהלת מלאכים ופעמונים את הדובר כשהוא מקבל זריקת מורפין אצל הרופא בין הבניינים העלובים של אווניו A. המשמעות האמיתית של המילה  BEAT: דפוק, מובס, ביט-דאון, קרוע, אבל גם BEATIFIC – קדוש, מכיר את אלוהים אישית בגן העדן. גם BEAT כמו ה-BEATLES, אבל זה היה אחר כך.

 

ב-1944 הסתבך קרואק במשפט רצח אחרי שעזר לחבר להעלים ראיות. אבא שלו סירב לשלם ערבות, אבל אדי פרקר, חברה מבית ספר, הבטיחה לשלם את המאה דולר אם יבטיח להתחתן איתה מייד בככר העירייה. ככה בערך נראו החיים שלו וגם הספרים, אוטוביוגראפים לגמרי חוץ מהשמות. והשמות הם של אותו דור דפוק של אחרי המלחמה, דפוק, בדיוק כמו שהדור של אחרי המלחמה הקודמת היה אבוד. חלק מהשמות האמיתיים האלה משתתפים באלבום. אלן גינצברג למשל, הוא קארלו מארקס מ"בדרכים", הוקלט בהופעה חיה בניו יורק ב-1995 קורא 9 מתוך 10 פזמוני בלוז לגשר ברוקלין. מה שהיה כך היה: שלחו לגינצברג פקס, שני עמודים נדבקו אחד לשני והסוף לא נמצא. כך קורא גינצברג בקולו המופלא, הנדהם והמופרע (אני האדם המושלם – בודהה של העולם הזה) שיר שהסוף שלו תלוי באוויר. את החלק העשירי והחסר קורא בסוף האלבום אריק אנדרסון, לתוך טייפ נייד בראש גשר ברוקלין, לצלילי המכוניות החולפות. עוד משורר ביט שמשתתף באלבום הוא האנטר תומפסון שמקריא "שיר שכתבתי לג'אק" ומוסיף, "הוא לא היה תמים, ג'אק, הוא דרס כלבים, תחשוב על זה…טוב זה מספיק בינתיים תודה… " וויליאם בורואוז, שהיה מכור להרואין ואושפז לאיבחונים פסיכיאטרים לא פעם, מגלם את החבר העשיר ב"בדרכים."  כאן הוא קורא קטע על מערבונים ישנים, מסומם ומחוק מתמיד, על רקע כלי הקשה סלייד גיטאר וכלי נשיפה א-לה תום ווייטס, מתנת להקת TOMANDANDY.   

 

האלבום נפתח בפואמת-בופ מקורית של השלישייה הבוסטונית מורפין, מורכב כמעט כולו מתופים וקונטרה-באס, וממשיך עם מלכת הפאנק לידייה לאנץ' שקוראת את "BOWERY BLUES", מייקל סטייפ מ-REM מבצע עם אורגן את הקטע היפה MY GANG, "האנשים היחידים שעניינו אותי היו משוגעים, משוגעים לחיות, משוגעים לדבר…. בוערים, בוערים, בוערים כמו נרות רומאים לאורך הלילה." כך הגדיר קרואק את החבורה שלו במקום אחר. מרצועה לרצועה, מהסינטיסייזר העצוב של ג'ון קייל ("לפעמים הירח ענק…. בכל מקרה… הירח….") , דרך שיר הילדים הסהרורי של זמרת הפולק ג'וליאנה האטפילד, ("ההיפופותם הוא חזיר נהרות ענק….האשה היא רשת סלולארית של שקרים והיא גם שורטת."), הפסנתר השיכור של הבלוזיסט הלבן וורן זבון,  ועד לכנות הכל-אמריקנית של סטיב טיילר, לאט לאט, זוחל קצב הבנזדרין המוזר.

 

כשהחליטו העיתונים שקרואק הוא נביא הביט, הופצו קריקטורות שלו בתור האקלברי פין. ולא במקרה. כמו טוויין ופיצג'רלד לפניו, הוא ניסח חלום אמריקאי של מרחבים פתוחים, של "כביש 66" וטריטוריות חדשות. חוסר המנוחה והעצבים היו קיימים גם קודם – הוא רק הצביע על הכביש הנכון והכביש הנכון היה מורכב כולו מג'אז ובי-בופ. זה היה הרבה יותר מעניין וחשוב מהמלחמה הקרה: "אני אוהב את הוויסקי שלי פרוע, אני אוהב את שבת בלילה במאורה כדי להשתגע, אני אוהב את ה-(סקסופון) טנור מטורף על נשים, אני אוהב דברים שיקרו וידפקו ויתהפכו, אני אוהב להיות מסטול אם אני הולך להיות מסטול בכלל, אני אוהב להיות קרוע ממוזיקה של סמטה אחורית". הקצב שלו היה חלק בלתי נפרד מהטכסט ואולי בגלל זה, הרצועה הכי יפה באלבום לדעתי היא זו שבה קרואק בעצמו קורא  את MACDOUGAL STREET BLUES ברימיקס של ג'ו סטראמר מהקלאש. כאן, המוסיקה היא לא רקע לטכסט. להפך. לופים חתוכים של תופים היסטריים, סימפולים וגיטרות, הכל יושב הרמטית על חיתוך הדיבור שלו, כאילו נולדו ביחד ולא נוצרו אחר מותו. ואולי דווקא היום, משום מה, אפשר להביט בפרספקטיבה על כל הדברים שקרואק תרם לרוק, גם אם היה בודהיסט-קאתולי שונא היפים ובעד מלחמת ווייטנאם.

 

בין השחקנים, ג'וני דפ מופיע  עם להקת הדיסטורשן שלו "COME" ומאט דילון די מפתיע בקטע שנקרא MEXICAN LONELINESS. עם סקסופון ופרקשן, הוא אומר: "אם אני משתכר אני נעשה צמא…..אם אני מחייך – המסכה נסדקת….אם אני בוכה – אני רק ילד….אם אני זוכר – אני שקרן……אם אני מת – המוות נגמר…אם אני חי – המוות רק התחיל…."  אולי דפ ודילון מייצגים משהו שדומה לגיבור של קרואק, אותו דין מוריארטי מ"בדרכים" ו"קודי" ברומן ההמשך.  שניהם מבוססים על ניל קאסידי המאוד מציאותי, עבריין מקסים שהופיע יום אחד אצל גינצברג וביקש ללמוד איך לכתוב. קרואק העריץ את קאסידי, גינצברג היה מאוהב בו, בשביל שניהם הוא היה גיבור אמיתי. ב – VISIONS OF CODY מתואר קאסידי-קודי בקטע שמבצע רוברט האנטר, (תמלילן ה-"גרייטפול דד") עם חצוצרה רחוקה ומכוניות חולפות:  "היו לו פנים של פעלולן מהוליווד שהולך מכות במקום הגיבור ויש לו כזאת זדוניות רחוקה, כעוסה, אלמונית -  אחד הדברים הכי בודדים בעולם שכולנו ראינו אלף פעמים באלף סרטים…. אבל בכל מקרה היו לו פנים של גיבור …. פסל בפארק, מחוספס וחופשי." את אותו סוג של גיבור, זיהה קרואק גם בשילוש הקדוש: דין, ברנדו ואלוויס, עליהם כתב מאמר שמעולם לא פורסם והוא מבוצע כאן לראשונה על ידי הקומיקאי היהודי ריצ'ארד לואיס. גם אם נדמה היה לקרואק שהוא תמיד נגרר אחרי דמויות הרואיות כאלה, הוא בעצמו היה חביב הבנות והרואי לא פחות. עד יום מותו, כנראה, הוא לא הבין את זה.

 

 

 

 

 

 

 

 

תגובה אחת

  1. עודד פלד [מגיב]

    היי שלומציון,

    מוזר שאף אחד לא הגיב. תודה על האינפורמציה. לא ידעתי. תרגמתי את "בדרכים" ואת "החתרנים" של קרואק, ומתישהו בשנה הקרובה יופיע התרגום שלי לספרו "מגי קסידי". אשמח לשלול לך את "החתרנים" – הוספתי אחרית דבר בסוף, ואולי תגלי שם אינפורמציה חדשה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לשלומציון קינן