החיים הסודיים של אקריות האבק
  • שלומציון קינן

    כותבת.

על מישל וולבק

רשימה ישנה שפורסמה מתישהו ב"תרבות מעריב"

במיטה עם וולבק

 

תפנית: שלומציון קינן, מעריצה צמודה, מוצאת כי הסופר הניהליסט הוא לא יותר מילד קתולי טוב.    

 

 

אם לאלוהים היה פרצוף, מישל וולבק משוכנע שהוא היה נראה כמו כוס פעור. אם להמשיך את הדימוי, גם היצור האנושי אינו אלא זרג מזדקן שבבדידותו זועק השמימה, שאינו אהוב על איש, שאין לו למה לצפות והוא ממתין למוות. אין פלא אם כן, שהמהומה האחרונה שחולל הסקנדלוז הצרפתי נסובה סביב האל המונותיאיסטי שטוף הדם והקנאי, שלעולם לא צריך היה לחצות את מדבר סיני.

וולבק, האיש שהביא לנו את הואגינה הרופסת כדימוי ליאושו של האדם המודרני, שכונה על ידי הסופר וויל סלף "האיש הקטן שלא מקבל מספיק סקס" אבל קיבל מסלמן רושדי מעמד של קדוש, לא מסתפק בלעצבן רק את חלק מהאנשים, הוא מעוניין לעצבן את כולם. אחרי שגרר את כל מה שאנחנו מאמינים בו בבוץ – את ילדי הפרחים, את דני האדום וצ'ה גווארה ואת הדלאי לאמה – הוא נטפל לקודש הקודשים של הרב-תרבותיות, כלומר ל"אחר."  "פלטפורמה" (בבל) ספרו השלישי שרואה אור בעברית אחרי "החלקיקים האלמנטרים" ו"הרחבת תחום המאבק",  יצא בצרפת שבועות ספורים לפני ה – 11 בספטמבר והביא לתביעתו לדין.

אם לא די בכך ש"פלטפורמה" מסתיים בפיגוע טרור מוסלמי, בכינויו של ערפאת "הבחור עם הסמרטוט על הראש" ובאמירה שהמדבר יכול לייצר רק פסיכים ואידיוטים, וולבק תיאר את האיסלאם במגזין "ליר" כ"דת המטופשת ביותר" והוסיף שהקוראן הוא יצירה נחותה מבחינה ספרותית. יש הסוברים שמקור העניין בעובדה שאימו ההיפית של וולבק נטשה אותו אחרי שנישאה למוסלמי והתאסלמה בעצמה. זה לא שינה למסגדים הראשיים של פריז וליון, לפדרציה הלאומית המוסלמית בצרפת, ולליגה האיסלאמית העולמית, שתבעוהו לדין פה אחד. הליגה לזכויות האדם כינתה אותו מצידה איסלאמופוב. בתביעה נאמר כי: "העובדה שסופר מפורסם מסוגל לבטא במפורש שנאה כלפי האיסלאם מעל דפי מגזין, מהווה הסתה לשנאה דתית". וולבק הובהל ממרבצו המבודד שבאירלנד, (אליו ברח אחרי שהאשים את ההיפים של שנות הששים בתופעת הרוצחים הסדרתיים של ימינו) כדי להתייצב למשפט. במאמר לגארדיאן, אץ סלמן רושדי להגנתו, הציג אותו פחות או יותר כיצור הספרותי הקדוש ביותר מאז אוסקר וויילד וכינה את משפט הראווה "משפט על חילול השם". בסופו של דבר, זוכה וולבק בטענה שהביטוי "דת מטופשת" אינו קורא לאלימות.

מקובל להאשים את וולבק בהיותו ברברן, בכך שהוא עוטף את התיאוריות שלו באיצטלה קלושה לעלילה וכן הלאה. אבל מה לעשות שוולבק כותב פרוזה כה נהדרת, קודרת, ורוויית שנאה, עד שהיא מסוגלת לגרום לך להזדקף במיטתך ובדמעות טהורות  של גיל למחוא כפיים. שהלוא אין כמו המצב האנושי כדי לנחם את הבן אדם על מצבו הספציפי. 

כמו ספריו הקודמים, גם  "פלטפורמה" ממשיך לתאר את  ניוונו של האדם המערבי, הפעם על רקע תיירות המין בעולם השלישי. גיבורו המפוקפק הוא כתמיד, מישל, פקיד מקריח ובינוני שאיש מעולם לא התעניין בגורלו או שקל אי פעם להשען על כתפו. כשאביו השנוא מת הוא מצטרף לטיול מאורגן בתאילנד כדי לבהות בכוסים אסיאתים מתנועעים, לערבב אלכוהול עם ויאגרה ומפעם לפעם לפלוט בין שני עמודים של ג'ון גרישם (לא נורא, זה לא ספר שקוראים פעמיים). למרבה הפלא, לתוך המצב הזה מצליח לחלחל נס האהבה בדמות ואלרי, מנכ"לית מהורהרת בחברת תיירות. יחד, ממהרים השניים לרקום תכנית גאולה מפלצתית א-לה האקסלי עבור האדם הלבן באמצעות תיעול היחסים הסאדו מזוכיסטים שבין העולם השבע לרעב: רשת בתי זונות עולמית בסגנון קלאב-מד. אבל זהו חזון אוטופי שמתמוטט בעקבות אותו פיגוע טרור מוסלמי (המעוז האחרון של התנגדות לחופש המיני). לכאורה,  האיסלאם הוא שהורס את גן העדן עלי אדמות. אבל תיאור הפיגוע מזכיר יותר סיפור תנ"כי על אל קנאי, שמעניש אנושות יהירה.

בואו נודה באמת, וולבק הוא הרבה יותר דתי משהוא מאמין. הוא יכול להעמיד פני ניהיליסט, אבל הוא אדוק יותר מאוסאמה והאל שלו קנאי יותר מאללה.  "האל שעשה את אומללותינו" אומר מישל, "ברא אותנו עוברי אורח, רהבתנים ואכזריים…" אולי הוא מתעב את האל המונותאיסטי אבל פחד אלוהים יש לו מפני האינות והריקנות הרדיקלים של הבודהיזם. כשהפסיכיאטר פולט "קשקוש בודהיסטי" בדבר "שחרור מהתקשרות" מישל עונה: "כיצור ארעי התקשרתי למשהו ארעי בהתאם לטבעי … לו הייתי יצור נצחי, הייתי מתקשר לדברים נצחיים.." לפי עקרון זה, אין שום דבר זולת הגוף. אין נשמה, אין נצח ואין גם אלוהים. אבל לעומת הבודהיזם שאין לו אל, וולבק דבק באל גועלי ואבהי שברא את האדם וזנח אותו. הניהיליזם שלו דק כקרח ואינו מסוגל להסתיר את האל הקתולי המרושע שמקנן יפה מאחוריו. גיבור הספר ממליץ לקנות דפי A4 לפני מותו, שהרי לא יתכן שאנשים יעבירו חיים שלמים בלי להעיר איזו הערה, להביע הסתיגות או למתוח ביקורת. אבל בפני מי? בפני אל, שלו היה וולבק מואיל להפטר ממנו ברצינות, אולי היה סובל פחות וכך גם אנחנו. כמו שנאמר: "למזוכיסט המניפולטיבי לא די בכל שהוא אומלל, גם על האחרים להיות אומללים."

 

 

2 תגובות

  1. רשימה מעניינת. אכן, "פלטפורמה" ספרו הטוב ביותר של וולבק (מעין הבשלת הרעיונות שהנצו ב"החלקיקים האלמנטרים", הקודם לו).

  2. שלומציון היקרה
    ביקרתי אצלך ךראשונה היום ופעמיים. אוהב מאד את כתיבתך שמסובבת את הראש ומכריחה לראות אחרת. מרהיב.
    וולבק לדידי הוא הדוסטויבסקי של ימינו. לא סתם שניהם הסופרים הגברים האהובים עלי. (הנשים אגב הם ווירג'יניה וולף מחד וטוני מוריסון מאידך)

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לשלומציון קינן