החיים הסודיים של אקריות האבק כותבת
מאמר ישן על אבי מתוך "הארץ"
המאמר פורסם ב – 8.10.2008 במוסף ספרות ותרבות של "הארץ". כשחשב אבי שילך בסופו של דבר בקול מפץ גדול כפי שחי, נהג לשבת בחגיגיות במטבח, לדבר על המוות ואגב כך לסכם את חייו. ככל שהיה משתכר, כן היו הסיכומים הולכים ומיתבלים במילים חשודות כמו "איום" ו"מפואר", "זועם" ו"נשגב" ושאר מליצות מימי הדם החזון והמעש, חשודות בהתחשב בעובדה שאת ימיו בילה בלנקב קלישאות כאלה. ככל שהיה הולך ומסכם אם כן, ומשווה את האז עם העכשיו ("אז…אוהו, אבל היום… לא, איפה? איפה… ") הלכו והשתרבבו לתוך דבריו, בינות לתפארת, לגבורה ולמחיר הכבד, יותר ויותר קללות וניבולי פה עד בסופו של דבר נמוגו המילים עצמן ונותרו רק נפיחות בוז. כך יש לשער היה רוצה בעצם לכתוב. כלומר, לו רק יכול היה. לו הייתה יכולה הכתיבה לומר את הבלתי ניתן להיאמר, לו היה הוא עצמו בחייו מצליח להגיע לגדה הרחוקה הזו שלה שבסופה נפיחה, יש לשער שכך היה מסכם את חייו, שכן כך ראה אותם בכללותם: הבטחה, שכמו ארץ ישראל עצמה, הובטחה ברגע של רוח דיצה אכזרית על ידי הורה שקרן. לכן כשביקשו ממני לגליון זה לנמק או לספר על יצירתו החביבה עלי בחרתי ב"בלוק 23" או בגלגולו העתיק יותר "שואה 2": אלגוריה פילוסופית-פנטסטית על החלום הציוני, אדמה, אמונה, החמצה וכו'. יותר מכל האחרים לדעתי, הגיע "בלוק 23" לגדה הרחוקה הזו שבה ההבדל בין החיים לכתיבה, הדבר והאמירה של הדבר, כמעט ונעלם, או אם להשתמש בעולם הדימויים של הספר, טובע במרק יחד עם כמה גמלים וצעצועים נטושים או שוקע בבוץ יחד עם רחוב בורוכוב, גמלים ודיליג'נסים ושורות שורות של נערי צופים, או משהו מעין זה. הרומן מתרחש ברובו במחנה שבו מתגורר הגיבור בבלוק 23. תל אביב נפלה וכעת אוסף של דמויות אומללות ואקסצנטריות מאכלסות את המחנה ואת אי המצורעים. איך ממשיכים מכאן? "לפעמים גואה בי מרירות," אומר הגיבור, "אבל היא חולפת." גן העדן שנפל ושבמקומו בא המחנה הוא בשום אופן לא תל אביב שהיתה. לא. זו מוצגם בכל עליבותה האורי-זוהרית כמציאות שאין בה הרבה יותר מבדיחות גסות ואחוות לוחמים מעופשת. חיים אחרים שנגדמו, חיים אירופאים, הם רק מטאפורה. מזוודות שראו ריץ וגראנד הוטל, שראו רבי מלצרים וקוויאר, ואישה עירומה בשלג מול כיתת יורים שיום יבוא ובולדוזר יחפור את עצמותיה האנונימיות. על מה היא חושבת? "על מה היא חושבת,יוהנה,אשה משכילה שפרטה על הפסנתר את מוצארט וחינכה את בנותיה לקלות דעת עליזה,קלות דעת היודעת את מעמדה:אני מפשילה את תחתוני ורבוצה אל השטיח ואתה בוא קפוץ עלי בפראות,אבל אתה אתה ואני אני ואנחנו באים מעולמות שונים ותמהני אם מחר אזכור אותך כי אתה כל כך דומה לשוליית הקצב מהפעם הקודמת – או לעלם המשורר שהביא לי שיר קטן,או לבנקאי ששלח לי תכשיטים,ומי צריך תכשיטים בכלל אבל למה לא,ובקיצור:אני,יוהנה,כאן בשדה המושלג מצהירה שאין טעם ואין תכלית ואין ערך לשום דבר ואני טעות כמו הכל." אבל לא רק יוהאנה משחיתה ומושחתת אלא גם, ובעיקר, המולדת עצמה. עסיס הגפנים ממתיק את ריח העשן, הרוח המהפכנית הגדולה אינה אלא מלכוד 22 (המפקד חלמיש לא הצליח לבנות דבר בעמק החדש המוריק בגלל דוקטרינת הפרה המתה שאותה החליף בדוקטרינת הסוס שתום העין ושאר אבסורד-מלחמות מן הסוג הזה) ובקיצור, כל מיני מפקדים מסתערים במשקפי חול בגאווה ובטיפשות אל מול מה ששוקע בלאו הכי או לחילופין קוצרים במו ידיהם בגן העדן שהיה כאן לפני שבאו: "ירינו ובערנו, בערנו וירינו, פרצנו והדפנו ובלמנו. ושוב, אל הדרך, לילות כוכב בשבילי הרים, כרמי זיתים ובוסתנים, דקל בודד מיתמר בתוך החול, נווה מדבר קטן ועזוב וכמה גמלים רובצים בו בשלווה. גדרות אבן ובתי חומר עלובים, תעלות מים וגני מלפפונים וקישואים ובצלים, נשים נסות עם חמורים עמוסים ושקים כבדים על ראשיהן, חבלנים זוחלים אל גדר המוצב ומניחים מטען שיפוצץ את גדר התיל ולאחר מכן ההסתערות השואגת קדימה. שם איבדנו את יקירינו וחזרנו לבתינו ובלבנו העצב. ושרנו שירים עצובים מסביב למדורות, שירי תפארת נוגים." הקשר בין הרס גן העדן של יהדות אירופה להרס גן העדן של פלסטין ברור. המפתח, כמו גם לקשר בין הפוליטי לדתי בספר, נמצא בפרולוג בן שני עמודים על קוסם, מעין יאנוש קורצ'אק שאת הארמונות שלו מקיפים כעת טנקים וחיילים. את סוסי הזהב שלו, הפיות, את הלווייתנים שמזרזפים סילוני מים את תכלת הרקיע ואת מרכבות הרתומות לפרות משה רבינו הוא מוביל לארץ חדשה שהיא כמובן המוות. לא המפץ שבו ילך העולם עניין אותו, אלא כמאמר טי.אס. אליוט, היבבה. לא הקלישאה המנופצת שבה הביט אל העבר, או שבה מביט המספר את העתיד:"לכל מלוא העין היה העתיד פרוש לרגלינו.היינו טהורים,יפים וחזקים"… אלא ההתבזבזות, ההחמצה, התהליך הקטנוני, הטפשי והבלתי נמנע הזה שבו מה שיפה ושביר מתקלקל. השקפת העולם הפילוסופית כאן היא גנוסטית. כמו שהאלוהים הגנוסטי, האל הרע שברא את העולם, (לעומת האל הטוב שברח ממנו) היה בן הנפל של התבונה האלוהית, כך מכונה ב"בלוק 23" תל אביב ”מונגולואיד עצוב שנולד מאב נאור ואם חולמנית". זוועה המטפורית של עולם שהקימו משוררים. וכך, בשירשור מטפורי אינסופי ותמידי מסתירה כל הוויה את הכזב שמאחוריה. מאחורי ההימצאות בטח על אדמה ישנן לעד הגירה ומזוודות, העיר החדשה היא מחנה שבו שוקעת בבוץ העיר החדשה שתושביה מתחת לפני האדמה מחפשים אותה כי רק בעבי האדמה אולי, כלומר בקבר, סוף סוף ימצאו ארץ חדשה. ישנה עננה מאחורי הבהירות, יש חול של מולדת בתוך האגרוף הקפוץ, חמלה מאחורי הכעס, מרי שהוא בעצם זרועות פרושות לרווחה, ובכל זה, הדבר שלו אתה לועג הוא הרציני ביותר. כך גם מאחורי החיים במחנה, אפשר למצוא בדלי חלום של חיים אחרים שיש בהם אולי אהבות ושולחנות ביליארד, וריח מתוק-מבחיל, אבל אין בהם אמת. האמת היא במחנה: "בלילה ימותו כמה פצועים,אבל יהיו גם אלה שנצליח לפנות בחסות החשיכה,אל חוף מבטחים.שם יתפרו אותם,ויחברו מחדש את מה שאפשר לחבר אל מה שאפשר לחבר,ואחר כך ילמדו אותם לדבר,ללכת,לזכור,להשתין מתוך רצונם העצמי,וגם לחיות מחדש חיי משפחה ולא לזעוק יותר מדי אל תוך הלילה." וההדוניזם בינתיים, שמטרתו לרפד את היאוש שבהיות כאן בסך הכל, חוגג באי המצורעים. אנשי המחנה מתבוננים במצורעים במשקפת כשאלה שותים יין, רוקדים ואוכלים עד שאבריהם נושרים בזה אחר זה תוך כדי צחוק, עד שהרוח מפסיקה להביא את ריח הפגרים. ומהו העולם, או האפשרות הישראלית ששוקעת ומתקלקלת עם התקווה ועם התפארת ועם דמות אימו שעולה לפניו במחלפות עורב שחורות? אפשר לחשוב על המסיבה האחרונה בתל אביב אצל ברנשטיין שחלם לכתוב רומן גדול בצורת טרילוגיה שראשיתה במאה ה-י"ט באוקריינה, אבל לא היו לו תנאים ליצירה בדירה הקטנה. אז הוא עבר לבית עמוס ספרים שבו כל שעליך לעשות הוא להסתגר עם לקח האנושות ולומר את אשר בליבך. אבל הרגיש ששלוות הכפר דרושה לו ועבד כדי לקנות מעון בצפת כדי שאולי בין שתיקותיו הכבדות של האר"י הקדוש על אזני התלמידים המייחלים לקץ הימים, יצליח לכתוב. אבל בלילה שבו הצטייד במספיק נייר כדי לכתוב את הטרילוגיה שלו נפלה תל אביב והוא עצמו, כלומר, ברנשטיין, גמר באי המצורעים. כאן הופכת הכתיבה למסמך ההתאבלות הגדול שהיא אמורה להיות. וכך גם מזדקק כתב האשמה הגדול של הספר הזה שמנסה לתת קול לכל הדברים שהולכים בסופו של דבר לא במפץ אלא ביבבה. לכן גם שזור הספר לכל אורכו בדימויי טבע הולך ונעלם. הנמר האחרון, הדולפין האחרון באקווריום האחרון ואולי גם האדם, השבוי "באשליה שהוא חופשי בעולם צעיר פראי ולא ידע שסביבו קירות בטון ומישהו צופה בו בשיעמום." לכן, משום שיש בספר הזה משהו מן הצעקה ללא מילים, בחרתי דווקא בו. או אולי דווקא על שום הנמרים הנכחדים שבו, שהלוא מבלי דעת נתן לי את שמה של הנמרה האחרונה במדבר יהודה, גם אם היום כבר אומרים שמצאו נמרים חדשים, אמנם מזן קצת אחר בנגב, ואיתם יחזירו את הנמר הארץ ישראלי מהיכחדות אחרי הכל.
רחמים עלינו, שלומציון, אנא הגדילי את האות ורווחי את השורות….
תודה שלומציון על ההענות לבקשה.
אשרי עמוס קינן שרעייתו ובנותיו מאירות את דמותו ואת יצירתו באור חדש, ממקום מלא אמפתיה אך בלתי מתחנף, כראוי לאיש שאישיותו הבוטה ויצירתו היו שנויים במחלוקת אך ניתן לומר שפיו וליבו היו שווים.
מאמר יפה ואת כותבת יפה
הצטערתי לשמוע על לכתו של אביך.
שלומציון, קרה בעבר שעברנו זה ליד זו, ותמיד רציתי להגיד לך כמה את מיוחדת ויפה ואצילה, אבל אף פעם לא הייה לי האומץ.
את יודעת, את הרי אישה צעירה גדולה מהחיים, סוחפת כזו, את גל ענקי, ואני, קונילמל שכמוני, קצת חששתי…
אז עכשיו, בחסות האנונימיות, אני מגלה לך איך הרגשתי כלפייך אז.
טני בטוח שתגיעי רחוק, ואני אשמח בשבילך מאוד על כל הישג שתשיגי.
שתהייה לך שנה טובה ומתוקה, שלומציון המתוקה.
אני שמחה שעברנו זה לצד זו, גם אני התרגשתי. תודה. ותודה גדולה גם לאליסון!
יפה . אהבתי את זה ואהבתי את אבא שלך.
פרא גאון.
ונולגו לו שתי בנות נהדרות ומוכשרות
אתן ברכה גדולה בזכות עצמכן.