הרנסאנס הפולני

 

יאן קוכנובסקי (1530-1584)  – גדול משוררי הרנסאנס הפולני, פילוסוף, פוליטיקאי המקורב לחצר המלוכה ולשלאכטה המובילה בסיים הפולני של תקופתו. אחד האנשים המשכילים והמדינאים הבולטים של תקופתו באירופה הקתולית – למד בפולין, איטליה וצרפת. מזכירו של המלך הפולני זיגמונט אוגוסט. הנהיג רפורמות גדולות בממשל, תרם לפריחת האמנויות. פרש מהחצר ב-1574, במחאה על היבחרו של בן השושלת הצרפתית של וואלואה למלכות פולין.  

השיר הראשון – פיוט ראשון מתוך שירי אבלות למותה של בתו אורשולה (Urszula). (הוא התייסר קשות על מותן בלא עת של שתי בנותיו – אורשולה והאנה) שירי-אבלות אלה היו לשם דבר בשירה ובספרות הפולנית (מצוטטים הרבה לאורך מאות שנים),  וזכו לפרסום נרחב עוד בחייו של המשורר.

השיר השני – פנייה לראש מועצת השרים הפולנית בתקופה האמורה, כפי הנראה בהקשר של התקוממות נגד בחירתה של שושלת זרה למשול בפולין.

 

 

שיר אבלות

פיוט ראשון

יאן קוכנובסקי (1530-1584)

מפולנית:  בוריס גֶרוּס

 

כל נהי מר, כל דמעות-הרקליטוס,

כל שירי האבלות ותלונות-סימונידס כולן,

כל דאגות העולם, כל אנחות היגון

כל מנהג אבלות, כל קריעה שהיא,

ערב-רב, בואו אליי לביתי, ועזרו לי כולן

בכי מר לבכות על נערה נערצת,

שנלקחה מידיי ביד מוות אכזר,

ועמה תמו כל הלולי שמחותיי באחת.

כך בא הדרקון, שצפה מאל-על בקני הנחבא בהרים

בא ולקח לו את הזמירים מהקן לשמח קרבו,

ובעת ההיא אם-הזמירים הומה לה בקול,

מנסה, מסכנה, להציק לרוצח

לשווא הוא! כי גם איילה תיתפס בטלפיים כאלה

וממר גורלה תינצל רק במעט.

חבריי, כי תאמרו לי ודאי "לשווא אנחות, די לבכי!"

מה, כי חי אלהים, הרי לא הפך ריק העולם?

הכל לחינם! נחפש כי ייטב לנו –

ויכאב כל הגוף! כל ימיו האדם יבלה בטעות נוראה!

לא אדע מה יטיב: לעיני העולם דמעותי להראות כל העת

או לזעוק אל הטבע בתלונה אלימה כל חיי?

פיוט VIII

 

יאן קוכנובסקי (1530-1584)

מפולנית:  בוריס גֶרוּס

 

מיקולאי, אל תשבור את ראשך בניחוש

מי ימונה למלוכה, כי הצו כבר מוכן

פתוח לפני אלהים, לא כתבוהו ידיים

אלא בכח בזלת ויהלומים.

 

לא השדות, לא הלילה, לא יום ולא המזרח

ימנו לנו מלך, לא נצפה לשליט מכיוון השקיעה

זה ימשול בנו שאותו ימנה אלהינו.

הוא יטיב ויבחן את כליות אנשינו.

 

הוא העליון שכנגד דרכם של שכנינו,

הפך עצתנו ללעג, ובצחוק מתגלגל

הביא על הכס מלך מארצות הנכר

במקום זה שבחוק התכונן בו למשול כאן,

 

היכן הם הררי הזהב שהבטיח?

ואיפה צבאה של צרפת במלוא הדרו?

למה נהפכו מעשינו, ואי ריבים לנו?

כל תקוותינו נגוזו לרוח פרצים.

 

המזל ישחק בימים, ויקצוף את גליו

יכוון קרבות-נשק, כינוסים נכבדים

והסיים ישמעו נא רבות אודותיו,

ובני התמותה יעלו חרס בכל תכנונם.

 

הלאה, לכו מכאן, חנופות וכזב מילותיכם!

ואנחנו נכתירה אי-שם בשדות

אולי לא בן חכמים, אך לבטח

את זה שימלא-העורמה מכולם.