בננות - בלוגים / / על הפרסונה של הפרסונה – על 'על הפרסונה' לאורי ברנשטיין
תכלית
  • שי אריה מזרחי

    פרסמתי ספר שירה ראשון ב-2003 ששמו "ציוּן". פרסמתי ביקורות על ספרי ושירה ופרוזה בכתבי עת שונים, כמו גם שירים. מאז יוני 2010 מנהל כתב עת מקוון לשירה ששמו כאוס. מתרגם מזה שנתיים-שלוש משיריו של המשורר האנגלי-אמריקאי ו"ה אודן, שחלקם פורסמו בכתבי עת שונים.  ספר שירים שני  "הוא המסמן את המקום" ראה אור בהוצאת רימונים (2012).  עובד כעורך לשון.

על הפרסונה של הפרסונה – על 'על הפרסונה' לאורי ברנשטיין

ביקורת שפרסמתי כאן בעבר ונמחקה. רצ"ב שוב


על הפרסונה של הפרסונה

 

 

'על הפרסונה', אורי ברנשטיין. הקיבוץ המאוחד, 2008. 173 עמ'.

 

 

חמישה מאמרים בספר המאמרים החדש של אורי ברנשטיין, משורר ואיש ספרות, שהוא גם פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון וראש החוג לספרות בה: אכתוב על העיקרי שבהם והפותח, 'על הפרסונה' ועל שלושת הבאים אחריו; 'על הקונקרטי ועל האבסטרקטי בשירה', 'על השימוש בביוגרפיה האישית בשירה', ו'על הכישוף בשירה ועל שירתה של דליה רביקוביץ" אכתוב בקצרה, גם משום שהם קשורים לנושא שבו עוסק המאמר הראשי.

 

המאמר הראשון, 'על הפרסונה' עוסק בפרסונה השירית. הפרסונה השירית, לפי ברנשטיין, היא "התוצאה העיקרית של תהליך הפיכת האדם האמיתי ל'אדם כותב', היא יצירתה של פרסונה שירית, בריאתו הטבעית מעצמה, של 'אלתר אגו' שרק באמצעותו מתגלם המשורר בשיר שהוא הוא הקול שבו המשורר מדבר אל העולם. בכתיבה, מבלי דעת, 'האדם הכותב' יוצר אישיות המתפצלת ממנו, דמות המתקיימת במקביל לו רק בַנכתב, ושרק בעדה ודרכה הוא יכול לומר לעולם את שהוא מבקש להגיד או את שנכפה עליו לומר". (ההדגשה שלי).

 ברנשטיין מזכיר ומבחין בין הפרסונה השירית לבין הפרסונה המלאכותית, שעליה כתב לפני כעשור בפרק 'מציאות בדויה: על הפרסונה השירית' מתוך ספרו 'עסוק בין חברים' (הקיבוץ המאוחד, 1998). הפרסונה המלאכותית היא דמות שהמשורר עוטה על עצמו בכוונה תחילה על מנת שיוכל לכתוב בקול שונה מקולו הרגיל ובכך ליצור אפיקי ביטוי נוספים. לעומת הפרסונה השירית, שעליה מדבר ברנשטיין, שהיא למעשה הדמות של המשורר עצמו, בנפרד מן הדמות של האדם האמיתי, היומיומי והמעשי.

 

אך הקורא יגלה עד מהרה שהפרסונה שעליה מדבר המחבר היא לא יותר מאשר המוזה, אלת ההשראה, וברנשטיין שמצטט ומזכיר מדבריהם ומשיריהם של משוררים וסופרים, ורותם אותם לטובת טיעוניו על קיומה של 'הפרסונה השירית', גם מדגים ומראה איך על המשורר לקרוא לה, ל'פרסונה' (שהיא המוזה), להשתלט עליו, וכשהיא באה במפתיע, איך עליו להתפנות מכל עיסוקיו היומיומיים על מנת לתת לה להשתלט עליו.  כך הוא מזכיר את אריך קסטנר, שמספר כיצד באמצע שבדק כמה תלמידים יש אצלו בשיעור, הופיע אצלו הרעיון על 'אמיל והבלשים' ועל התכסיסים שבהם נקט על מנת להחזיק ברעיון לבל יחמוק. עוד הוא מצטט את המשורר האמריקני תיאודור רטקה: "פתאום, בערב המוקדם, התחיל השיר 'הריקוד' וסיים את עצמו בזמן קצר מאוד,  שלושים דקות או קצת פחות משעה. באותו זמן הייתה לי תחושה של איזו ישות. הבית כולו היה טעון באיזו נוכחות רוחנית, נדמה שהקירות עצמם הבהבו'. איזו ישות, נוכחות רוחנית, אבל רטקה לא אומר אם לדעתו הייתה זו הפרסונה השירית שלו שהשתלטה עליו או שביקרה אצלו המוזה, במלוא הדרה.

 

כמובן שברנשטיין מזכיר גם את פרננדו פסואה (לטעמי מעט ובקצרה מדי), ומצטט ממכתב שפסואה כתב לחברו: "יום אחד, עמדתי לפני דוכן גבוה, לקחתי פיסת נייר והתחלתי לכתוב… כתבתי כשלושים שירים, בזה אחר זה, במין אקסטזה שאינני יכול להסביר… התחלתי בכתיבת הכותרת ומה שבה בעקבותיה לא היה אלא הופעה של מישהו בתוכי, שמיד קראתי לו בשם אלברטו קיירו."  פסואה הוא דמות חריגה בכך שיצר לעצמו הרבה דמויות, וניתן לתהות, אם הדמויות שיצר לעצמו פסואה הן דמויות מלאכותיות, פרסונות מלאכותיות, או שכל דמות היא השתלטותה של פרסונה שירית נפרדת על פסואה, או ששוב, מדובר כאן במוזה, והמוזה היא זו גם שנתנה שם לכל דמות שפסואה יצר לעצמו.

 

כנגד הטיעונים והדוגמאות התומכים ב'פרסונה השירית' שלו, מביא ברנשטיין גם טיעונים נגדיים. המשורר האמריקני פיליפ לוין, (שלטענת ברנשטיין מתכחש במודע להשתלטותה של הפרסונה), בדברים שנשא לפני סטודנטים, אומר: "משוררים אומרים לנו, כך קולרידג' וקיטס למשל, שהם כתבו את יצירותיהם הטובות ביותר כשאיזה כוח זר להם פלש לתוכם. ייתכן והם צודקים. אבל לי יש מושג אחר. אני לא חושב שקיים כזה כוח חיצוני. אני מאמין שאנחנו לחלוטין אנחנו עד שבהיותנו כאלה – אין אנו יודעים עוד מי אנחנו… בעבור זה חיים המשוררים, בעבור אותם ימים בהם הם לחלוטין הם עצמם". (ההדגשה במקור).

 

עוד מצטט ברנשטיין את ו"ה אודן, שאומר ש"זה נכון כשהוא כותב שיר, נראה למשורר כאילו שני אנשים מעורבים בתהליך: האני בעל ההכרה ומוזה שעליו לחזר אחריה. אבל כמו בחיזור אמיתי – תפקיד המשורר חשוב ממש כתפקידה של המוזה". ברנשטיין מתנגד לקביעה זו של אודן ומתעקש על שלטונה של המוזה או של הפרסונה השירית. אך האמת היא שברנשטיין מתבלבל ומבלבל בין שני התפקידים והנושאים לאורך כל המאמר – בין הפרסונה השירית, שאותה הוא הופך אחר-כך למוזה, שאותה צריך המשורר להשיג על מנת שילבש את דמות האדם הכותב.

 

כך או כך, נדמה שברנשטיין מאוהב ומשתעשע ברעיון שלו על הפרסונה השירית, אך אינו בטוח בו בעצמו, ניתן לומר, ולעדות הסתירות והבלבול הרב במאמרו. הקוראים את הפרק 'על הפרסונה' לא ימצאו, לטעמי, חשיבות מחקרית כלשהי, גם לא יוכלו להחכים יתר על המידה בנושא הידע הספרותי שלהם, אך אם ירצו למצוא שעשוע, בידור פסיכולוגי של מה קדם למה, המוזה או השיר, הפרסונה השירית או האדם האמיתי, יוכלו למצוא זאת.

 

בגב הספר כתוב: "מכלול המאמרים שבספר יוצא חוצץ כנגד התיאוריות הרווחות על 'מות המחבר' (בארט ופוקו) וכנגד הפוסט מודרניזם והדה-קונסטרוקטיביזם – השקפות עקרות שאבד עליהן הקלח…" – (שגיאת הכתיב המביכה, כך במקור) –  אך ברנשטיין כלל לא מזכיר במאמריו תיאוריות אלה; (אף מילה אחת! ניתן אף לקבוע שהדברים על גב הספר נכתבו על מנת ליצור רושם שהספר הוא מעניין…) ברנשטיין אף –  למרבה ההשתוממות –  לא בונה תיאוריה משל עצמו. שכן, בשלושת המאמרים הבאים הוא פותח בסקירה קצרה של עמוד או עמוד וחצי את הרעיון שהוא רוצה לפתח במאמר, ולאחר מכן, תוך כדי סקירה של ההיסטוריה של השירה, הוא מביא ציטוטים משיריהם של משוררים רבים, החל משירת יוון העתיקה, דרך שירת ההייקו, לשירה האנגלו-סכסית והשירה האירופית המודרנית, ובין לבין מביא פירושים לשירים, לעתים ארוכים יותר, לעתים קצרים מאוד. כך למשל ב'על הקונקרטי ועל האבסטרקטי בשירה', הוא מביא ציטוטים של משוררים שכותבים על הקונקרטי, ולאחר מכן מביא משוררים שכותבים על האבסטרקטי, ולבסוף מביא ציטוטים של משוררים שמשלבים בשירתם בין הקונקרטי ובין האבסטרקטי ומגיע למסקנה מפתיעה – בואו נעשה פשרה – אומר ברנשטיין ומחדש – הרצוי בשירה הוא בשילוב שבין הכתיבה על האבסטרקטי ובין הכתיבה על הקונקרטי.

 

במאמר הבא אחריו, 'על השימוש בביוגרפיה האישית בשירה', התבנית דומה. ברנשטיין מביא דוגמאות המראות כיצד ניתן לשלב בשירה את הביוגרפיה האישית, דרך תבניות שימוש שונות. גם כאן, כמו במאמר הקודם, הרעיון בבסיסו טוב, אך במקום להרחיב אותו ולהעמיק בו, ברנשטיין מפטפט על שיריו של מאן דהו ואחרים, ללא כל תכלית וללא כל רצף מחקרי שיש בו מסקנות חשובות וחדשות על השירה, אלא ציטוטים חסרי פנייה וחסרי משמעות משיריהם של משוררים (103 משוררים, מתוכם 22 משוררים עבריים). כך גם בפרק 'על הכישוף בשירה ועל שירתה של דליה רביקוביץ". בפרק זה דווקא יש עניין, ולא משום שהוא חדשני ומעמיק מקודמיו, אלא משום הפרקים בו העוסקים בשירתה של דליה רביקוביץ', המעניינת לכשעצמה, אך גם כאן ניכרת אי הרצינות המחקרית, היה ראוי שייכתב הרבה יותר על שירתה של רביקוביץ' בהקשר הזה של הכישוף בשירתה.

 

כאשר קוראים את פתח הדבר של אורי ברנשטיין, ניתן אולי להבין מדוע לפנינו ספר מאמרים שאינו חותר לחדשנות ולעניין מחקרי – שלושת המאמרים הפותחים את הספר התבססו על סדרת הרצאות שנתן אורי ברנשטיין במסגרת לימודי ה-M.A באוניברסיטת בן-גוריון בין השנים 2003 ל-2007. זהו ספר משעמם של איש אקדמיה משועמם, לסטודנטים תמימים ונבוכים. לכן הצורך לקבץ את סדרת המאמרים/ הרצאות לספר מאמרים, במיוחד אם אין בו מן החשיבות המחקרית ומן העניין, אינו מובן.

4 תגובות

  1. ואותי דווקא ענינו מאוד כמה פסקאות במאמר המדברות על הפרסונה השירית
    נושא מדהים ,ביזארי לפעמים ואף הזוי למי שחווה זאת ,גם סופרים
    יש הקוראים לזה מוזה אבל זה הרבה מעבר להגדרה מילולית..
    מסקרן דווקא לקרוא את המאמרים
    תודה שהבאת

    • אני לא טוען שאין בציטוטים של ברנשטיין מן העניין, גם בקביעותיו שלו. אולם לטעמי הוא מרחיב מדי בציטוטים ואינו מגבש, לטעמי, תיאוריה מספיק מעניינת שתשפוך אור חדש על הנושא. אולי קטלתי אותו מדי, אבל הדבר נובע בעיקר מהאכזבה, משום שהציפיות היו גבוהות.

  2. אתה פסיכופט וופושע, קצת סבלנות, השוטרים בדרך אליך, זה קרוב מאוד, עוד מעט תשב בתא המעצר

  3. מובנת הביקורת שלך, אבל אצלי הצלחת לעורר עניין לגבי הספר. בכל זאת, אני צריך לעשות סדר עם כל הפרסונות האלה שמשתלטות עלי כשאני 'משׁתורר לייסוריי'.
    🙂

השאר תגובה ל *** ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לשי אריה מזרחי