בננות - בלוגים / / משוררים אורחים ב'
פרופיל חזיתי
  • אמיר מנשהוף

    משורר, יליד 1985. מתגורר ויוצר בירושלים. צילומי סטילס בבלוג: מוטי קיקיון

משוררים אורחים ב'

 

 

 

 

          לפניכם שיריהם של ארבעה משוררים:
אורן ירמיה, נעם פרתום, יואל דנילוף ואמיר שגיב

צילם מוטי קיקיון 

 

 

אורן ירמיה

רשמים מהלוויה של נחמה יפה

לחמה "תמר" יפה

 

א'

בעמק יזרעאל פרחו תרמוסי ההר.

בנהלל פרחו אירוסי הגילבוע.

ציפורי גן העדן פרחו

מול ארון הקבורה של חמה.

 

ב'

אישה מגיעה,

היא שואלת את סבתא משהו.

סבתא מצביעה על הארון.

האישה פוערת את פיה בתדהמה.

 

ג'

לאחר קדיש בבית הכנסת

סבא נכנס לאוטו של דוד איציק.

הוא אומר שנעקוב אחרי השיירה

ושנתראה בקרוב בבית הקברות.

 

ד'

בדרך חזרה מנהלל

ישבנו אמא, אחותי ואני במסעדה.

אמא אמרה לנו שנחמה מתה מדום לב

ושהרופא הסכים לא לקבוע מה גרם לו.

 

אמא מבינה ומכבדת את ההחלטה של חמה.

היא אומרת שהיא חיכתה שאני ואחותי נגיע לגיל שמונה עשרה כדי שנהיה עדים

לכך שהיא לא רוצה שיאריכו את חייה באופן מלאכותי.

 

אמרתי לה שלדעתי צריך להחזיק בחיים בקצות הציפורניים, כלכך חזק שהציפורניים נושרות, כלכך חזק שהוורד תחת הציפורנים נושר.

 

והמשכנו לאכול.

 

4.3.07, בית הקברות נהלל

 

 

נעם פרתום

שפת הברידג'

 

אמא משחקת ברידג' אונליין נגד התורכים.

כל האימפריה העותמאנית קורסת אוֹלְאוֹבֶרְאֶגֵיין כשאמא מקליקה עם הלחצן הימני של העכבר

פַּאס פַּאס פַּאס

ומתלהבת –

כמו כלום אנחנו מכסחים את התורכים האלה כי מוסטפא הַדַּפָּר נזכר פתאום שהוא צריך לפשתן

באמצע התור.

אמא ואני מדברות בטלפון ותוך כדי היא מספרת איך היא קורעת ת'טוּטוּ גם לְסַסְרוֹקָוּאָה מארגנטינה

לְמַרְגָ'רִינָה מסרביה

לְוְלָדֶק מפולין.

בזכות הַבִּיבִּיאוֹ, ברידג' בייס אונליין, אמא השיגה לעצמה בִּן לילה כמויות של חברים ואויבים חדשים

מכל העולם.

אמא אומרת שהברידג' מציל אותה, זה מציל אותה

בבקרים – כשאני מנהלת לי חיים סטודנטיאליים, אחר-הצהריים –

כשהאחים שלי מגדלים תינוקות ומנגבים אפים מנוזלים, בערבים – כשאין שומדבר טוב

בטלוויזיה, ובלילות – כשאין שומדבר טוב

לחיות בשבילו. בלילות, החרדות מזדחלות כמו זיקיות חיוורות מתחת לדלת ומכל פינות הבית שפעם

היה שייך לה ולאבא שלי, שפעם

היו בו משחקי ברידג' רילטיים עם הזוג שְׁוֶבָּה, ומפה ירוקה מקצועית מעוטרת קלפים רקומים צבעוניים

עם תלתנים ולבבות ויהלומים

ומלכות ונסיכים.

פעם אמא היתה מניחה צלוחיות זכוכית עם לקט בוטנים בקצה השיש בסלון

ואני הייתי מפלחת בשקט רק את הקשיו. זה היה כשדני שְׁוֶבָּה עוד לא היה קירח

ושמן כל-כך, כן פעם

כשליעל שְׁוֶבָּה עוד לא היה פרקינסון והיא היתה מחזיקה את מניפת הקלפים כמו זנב-טווס פרוש מפואר

ביד בטוחה. פעם

כשהייתי מתחבאת מתחת לשולחן האורחים הקטן על השטיח, נשענת לאבא על הברכיים, מדגדגת לו בכף רגל,

מדמיינת שאני בת-אצילים בטורניר קלפים מלכותי במיוזיקל –

אוכלת תותים ועוגות קרם, מלקקת אצבעות, מסתובבת בַּמקום כמו בלרינה בשמלת קפלים נפוחה.

הייתי שרה לעצמי ביחד איתם, בעודם מכריזים –

הַאס, דָאבֶל טְרַאמְפּ, פוֹר הַארְטְס, טוּ קְלַאבְּז,

בְּלֶקווּד,

סְפֵּייד.

בלילות אמא יושבת בחדר העבודה שפעם היה החדר שלי, בחלוק רחצה ורוד פרחוני חצי פתוח,

כשאור מסך המחשב מהבהב,

ומשחקת עם ליאופולד מארה"ב ועם ניקולט שהיא אקספרט מצרפת ועם אידיוט אחד שקורא לעצמו אירוטי,

ואיך לא, הוא איזה ישראלי מרעננה. בלילות אמא משחקת עם כלמיני, כלמיני –

יאנה מבולגריה וְקָחוּנְדוֹ מספרד וְאָרוּ קַרְנִיק 75

מהודו.

כלמיני מכל העולם

מצילים בלילות את אמא שלי.

אמא משחקת, משחקת, משחקת –

מנסה לשכוח שפעם היה לה

רק פרטנר קבוע אחד

למשחק.

לפעמים אמא וסבתא נפגשות לשחק בזוג נגד הקומפיוטר וסבתא מתרגזת על אמא

שהיא גמבלר. אִירִיתֶל יש לה אופי של גֶמְבְּלֶר סבתא מצהירה באזניי, קורנת,

אִירִיתֶל גֶמְבְּלֶר

ממש כמו אבא שלה.

הן צוחקות עד בכי ונזכרות איך סבא היה ממזר בברידג' בימים ההם

אוי אבא, אבא הן נאנחות,

אוי סבא הן אומרות לי –

סבא היה עושה קונצים.

ואבא שלך לעומת זאת,

אבא שלך היה ישר כמו סרגל.

עוד מעט, כשיופיע בשערי רסיס הכסף הראשון אבקש מהן –

אמא, סבתא, העבירו לי את הסוד הנשי, המשפחתי, הטילו עלי את כישוף הקלפים,

הסבירו איך הוגים את לחש הקסמים –

דָאבֶל טְרַאמְפּ, פוֹר הַארְטְס,

בְּלֶקווּד,

סְפֵּייד –

למדו גם אותי לדבר

בשפת הברידג' שלכן.

אני בת עשרים ושלוש, עוד אין חתן באופק,

אבל גם אני פוחדת מהלילה, אמא,

גם אני פוחדת מלבד, סבתא,

למדו אותי את שפת הברידג' הפרטית –

כבר עכשיו אני פוחדת

מגברים מתים.

יואל דנילוף

כסא גלגלים חורק

 

פיסת דשא תחתי

סביבי ארץ

ידי אוחזות דוחפות כסא גלגלים חורק

במסלול האופניים

כשכנרת מצדי העלתה געגוע

אימי ואחותה ניהלו מעלי שיחה

וזכוכית כהה המגנה על מרכולית הקיבוץ

סיפרה לי אותי – אוחז בכסא גלגלים חורק.

 

על כסא הגלגלים החורק שהובלתי

ישב חסר מילה אדם עץ

פעם סבי

וכביש שלם שתק ורעש רק 

שנגלה מצידו הימני,

הים.

אמיר שגיב

האדם שנפטַר בראש השנה

לז'אק

 

דודהּ של אמי נפטַר, מת

ונפטר מצרותיו ומוסר כליותיו

ובני מעיו. הוא משיל את ה"אחר"

הולך ונגלֶה מעל פניו ה"שונה",

ולאחריו ה"אדם" ו"הנפש"

"האיש-הפשוט-שהיה-וחדל" ולבסוף

הוא נותָר רק גוף.

 

אני זוכר סיפור של אמי

רוקדת בשבת על מיטתו עם שמלה

של שמש גמלים ודקלים קטנים

"דוד ז'אק דוד ז'אק – נתחתן?"

אני חושב על אביב מואר בהדר הכרמל

על משפחה של דודים והרבה ילדים

והרבה מדרגות.

 

אני מהרהר בַּברושים של בית הקברות

אחים זקנים מיבבים לאט וקורעים חלושות

והים – אני מחפש בו, והוא קליל ורך.

 

בסופו אדם נפתָּר וסימני שאלות

וחידות גדולות שאפפו אותו כל ימיו

עפות ופורחות והוא נשאָר תשובה

פשוטה ובהירה, והוא נשאר עם פסיק

ובלי סימני קריאה.

 

פורסם לראשונה בגיליון 344 של 'עתון 77'

 

 

 

 

 

7 תגובות

  1. בארי צימרמן

    אהבתי מאד מאד. הטקסט על הברידג' – מהמם ביופיו. תודה.

  2. למען האמת התמקדתי בנועם, (לא) פשוטה, שנונה מאתגרת, סוחפת, מצחיקה, חצופה בטוב טעם… אישה כלבבי, מעריצה את כתיבתה…

  3. נירה שאולוף

    הרשמים של אורן ירמיה יפים ורגישים במיוחד. מאוד אהבתי אותם. לאחרים פחות התחברתי, צ'טערת.

  4. יפה מאוד- שיהיה בהצלחה.
    אישית התחברתי בעיקר לשני השירים של השניים האחרונים

  5. שגיא אלנקוה

    שירים מאוד מאוד יפים . תודה רבה .

  6. טקסטים יפים ,הצילומים של מוטי קיקיון
    אין עליהם !

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר מנשהוף