חור הצצה – שיחה עם הסופר רֵיין גינסברג ועיון ביצירתו

חור הצצה

שיחה עם הסופר רֵיין גינסברג ועיון ביצירתו

"הוא הביט למעלה, כאילו תקוותו היחידה תלויה במקור האור היחיד שניתן לו כעת – הירח. אך צבעו הבוהק הלבן האדים ונפתח, וג'ייקוב גילה לחרדתו המתגברת שהירח הפך לעין עצומה שהביטה בו בכעס (…) למעלה בשמים התרחקה העין לאחור, כאילו היה הירח חור הצצה על גבי דלת. כעת חשף החור מעין תווי פנים מפלצתיים. אל החור חדרו אצבעות עצומות בגוון אדמדם, שהחלו קורעות את השמים ונכנסות פנימה אל העולם הזה". קטע זה לקוח מספר הביכורים של רֵיין גינסברג בן העשרים ושש שראה אור לאחרונה בהוצאת 'חלונות', "רסיסי זכוכיות על מארג השפיות". כך, ללא אזהרות, משום מקום, מאפלת שמיים, מנכיח גינסברג את הזרות ההזויה בפני הקורא.

אני מכיר את גינסברג זה זמן מה ובכל זאת – ואולי דווקא לכן – השתוממתי כשבשיחת טלפון שקדמה לפגישתנו, הוא ביקש בדרכו העדינה שאקרא סיפור קצר שלו שמתאר את דמותו של "גשם", את מאבקי הגיבור איתה ולבסוף, את מיזוגם לכדי דמות אחת – "ריין". ריין בעצם העמיד שלב מקדים לשיחתנו הכתובה כאן: עליי לפצח מעין צופן שבלעדיו לא אוכל להבין את ריין ולשוחח איתו. הדבר הפריע לי: היה לי חשוב לקבוע בעצמי את דרכי התקשורת בינינו ולא להתמסר לדרכו. התייצבתי לפגישתנו מבלי שהכנתי את שיעורי הבית במלואם: לא הצלחתי לקרוא את הסיפור עד הסוף וזאת לא בשל אורכו (רק שמונה עמודים שלשלה לי המדפסת), אם כי בגלל שהקריאה בסיפור הייתה לי קיצונית מדי. בפגישה אמרתי לו שהכתיבה שלו היא מבצר אישי מאוד, עד כדי הסרת כל בושה, שהקורא נשאב לתוכו בלא להבחין בשלטים שיכווינו אותו או יודיעו על הבאות. אמרתי לריין שעל אף צניעותו הלא מבוטלת הוא יוצר עולם ותדמית נרקיסיסטיים. ריין מיהר לתקן אותי: "נרקיסיזם אפל" והפנה אותי לשיר שכתב ושנושא את השם הזה. בשיר, שכולו תוכחה עצמית גסה, אלימה ומשפילה, כתוב כך: "אתה מכיל את העולם בגב ראשך / העולם אינו מסוגל להכיל אותך עוד / אתה גדול מהחיים / אתה קטן מכדי שיבחינו בך / אתה בלתי-נראה." מהסתירות הפנימיות שבשיר עולה איזה חוסר שקט; ההכלה – של ריין בתוך העולם ושל העולם בתוך ריין – נראית בלתי-אפשרית. אבל דווקא בזכות הקושי מצליח השיר להכיל את הדמות בדיוק ובבדידות מושלמים, כי המחבר הופך את העולם למסגרת גמישה מאוד, מותאמת לעוצמתו המשתנה, לחושיו ולתחושותיו.

כשאני מגלה לריין שטרם צלחתי את הסיפור שהוא ביקש שאקרא, הוא מעלה חיוך מבין, דולק מהתלהבות, ומספר לי שגם הוא לעתים קרובות נתקף פחד מהכתיבה שלו. הפחד מעמיד בפניו מחסום. הוא לא סובל ממחסומי כתיבה נוסח "אני לא יודע מה לכתוב או איך להתחיל בכך", הוא תמיד יודע מראש את מבנה העלילה ואת התחושות שהוא רוצה להעביר, אבל פעמים רבות מפחד לגשת אל השולחן. כך גם היה בתחילת העבודה על "רסיסי זכוכיות על מארג השפיות", יצירתו היחידה עד כה שפורסמה מחוץ לרשת האינטרנט. בתחילה צצו במוחו כל ראשי הפרקים של הסיפור יחד עם ארבעה חזיונות רעיוניים, שאותם מיהר לכתוב לפניו. הוא מפרט ומסביר לי בעל פה. אני, שעון על שולחן בית הקפה, ממהר לתמלל באותיות חפוזות: א. "וידוֹק" – סרט מדע בדיוני של הבמאי הצרפתי פיטוף המתאר רוצח אלכימאי בן המאה ה-18. כדי לחיות חיי נצח, הרוצח שואב לתוך מסכת-מראָה שלראשו את נשמות קורבנותיו; ב. "ג'ייקוב" – שמו של גיבור הרומן. השם שימש את המחבר בסיפור קודם כשמו של צב; ג. "אווירה סאדו-מזוכיסטית. אישה יושבת כפותה על רצפה. אור נרות. גוונים אדומים צהובים"; ד. "אולטרה-ספֵרה" – מכשיר דיגיטלי פרי דמיונו של המחבר שמובנה בתוך מרצפות המדרכה ברחבי הכרך ויודע לזהות את רגע הפסקת פעולת הלב אצל הולכי רגל ברגע נפילתם על הקרקע. קוּרים ננו-טכנולוגיים עולים מהמרצפות ועוטפים את המת בבועה אלסטית שתפקידה למנוע הרס ראיות בזירת הפשע. הבועה גם משמשת את הבלש שמגיע למקום האירוע ככפפה אלסטית לבדיקת המת. במבט כולל יותר ועלילתי יותר, הספר בונה עולם עתידני חצי-אפוקליפטי שבו בלש קורא מחשבות וסוכנת סמויה מופרעת רודפים אחר רוצח סדרתי שכל קורבנותיו הם נשים הקשורות למחתרת סאדו-מזוכיסטית תת-קרקעית.

מקריאת הספר התרשמתי שמדובר ברומן מסעיר שכולו הפתעות ושהדמיון בו עושה סלטות מפעימות. מבין מבחר התרגילים הספרותיים, העולמות והרעיונות שבו, אציין כאן הפתעות ספורות: הספר שופע הומור מהסוג שנראה לכאורה זר למהלך הסיפור הרציני כל כך, אך למעשה הכרחי כאן לגמרי. המבט ההומוריסטי מופיע בקביעות בתקצירים שרשומים בתחילת כל פרק ומתארים מעין עולם בנאלי שעומד במקביל לסיפור המרכזי המוטרף הרבה יותר. התקצירים נקראים לכאורה כאתנחתא קומית, אך הם מוסיפים לסיפור רובד נוסף של תת-מציאות. בתקצירים מופיעות אותן דמויות, אך מעשיהן שונים בתכלית מאלה המופיעים בפרקים עצמם: "ג'ייקוב גלאס מגלה שישנה אמת המסתתרת מאחורי טיפולי שיניים אינטנסיביים", כך כתוב בראש הפרק הראשון שמתאר את גלאס המבקר בבית חולים פסיכיאטרי ושם נחשף למכשיר שמאפשר למטפל לחוות את תודעת המטופל. פה ושם גם צצות בספר אמיתות קיומיות שממשילות עצמן הרחק מהמציאות העלילתית ולמעשה אומרות משהו גם על ההווה השגרתי המוכר לקורא. כך למשל מופיע קטע בספר שבו הבלש והסוכנת הסמויה מוצאים את עצמם שוחים בבריכת דם והפרשות של תולעת מפלצתית החיה במעמקי האדמה. בעוד היצור מנסה פעם אחר פעם לנגוס בצמד האנושי, אומר לעצמו הבלש: "האם לעד נידונו לגורל נורא שכזה"? הדמויות נעות בין ייאוש מפוחד ועלוב נוכח המוות, בין תושייה נועזת ובין התמרמרות ילדותית הדדית על ניסיונות הצלתם העצמית. על אף שהן לכאורה דמויות אביריות שיוצאות למשימה אמיצה, הן מגלות לאורך הספר את חולשותיהן; ההתמודדות הרגשית והמעשית שלהן עם המתרחש היא לפעמים בנאלית עד כדי גיחוך – אולי גם גיחוך של הקורא על עצמו. על אף שלעתים הניסוחים טעוני ליטוש, הקריאה בספר הטרוף הזה זורמת וממכרת ויש בו, שלא כמו בסיפורו של ריין שנתקשיתי לקרוא, איכות קצבית של בידור משובח.

הקורא את מילותיו של ריין גינסברג והמשוחח אתו מבחין מהר מאוד שעניינו הבולט של הסופר הזה הוא לא ברעיונות מופשטים או פסיכולוגיסטיים, אם כי בהמצאות ספרותיות מסוגים שונים. המשחקיות הספרותית, הוא מספר לי בשטף רהוט, מתבטאת לדוגמא בכתיבתו הכאוטית ששמה לה לאידיאל את הטכניקה שהתווה טריסטאן צארא בשירו "כדי לכתוב שיר דאדאיסטי": ערבובן של מילים גזורות והרכבתן המחודשת. ריין רוצה לכתוב בדומה לכך אולם תחת שליטה מוחית. שליטה רופפת? אני שואל. ריין מסכים. גינסברג יוצר ספרות משוכללת, כמעט ארס-פואטית ומרובת פרטים ועולמות עתידניים ופנטסטיים, וכך סולל את דרכו אל המופשט ואל נפש האדם ("אתה מכיל את העולם בגב ראשך" – פעמים רבות אצל גינסברג לא ברור אם הדברים אכן קרו במציאות הסיפורית או שמא נחלמו או דומיינו אצל הנפשות הפועלות). ריין מספר לי שחזיונותיו נרשמים בהשראת התקפי פסיכוזה שעבר. יחד עם זאת, בכתיבתו ניתן דרור למיני חזיונות סבוכים ולתחושות קיצוניות מבלי לקשרם תמיד אל תופעות שהפסיכואנליזה מגדירה. הוא חי את הדמויות הכתובות באופן שמזכיר פיצול אישיות, אך מעדיף לקרוא לתופעה הזאת "דמויות מחשבה", מכיוון שהיא לא לגמרי עונה אצלו על הקריטריונים של פיצול האישיות המוכר. כמעט בכל סיפור שכתב ריין עד כה מופיעות דמויות מפוצלות. כך למשל סיפורו "ג'ולייט", וריאציה על ספרה של אליס תומסון "ג'סטין": בסיפורו של ריין, הגיבור הבולש יוצא למסע חיפושים בעקבות ג'ולייט ומגלה שהיא נרצחה על-ידי ג'סטין שפניה זהים לאלה של הנרצחת, אם כי משהו בארשת הפנימית שלהם שונה. ריין מסביר שג'סטין היא מעין אלטר-אגו של ג'ולייט שקיבל חיים משל עצמו. ג'ולייט היא הסופר-אגו של ריין, היא עבורו מדריכה רוחנית. בסיפוריו של ריין, שסיים זה עתה תואר בקולנוע והוראה בסמינר הקיבוצים, מופיעים הרבה קולות ורעשים ופעמים רבות אינם בעלי מקור מובחן. זה כאילו הטקסט מתרחש באולפן הקלטות לדיבוב ולאפקטים קוליים לקולנוע. גם אפקטים תמונתיים מופיעים כך לא פעם. כתיבתו מרובת אזכורים ליצירות קולנוע, ספרות ומוזיקה שהשפיעו עליו וספרו מדלג ביניהם בחוצפה ובחדווה. כל אלה מעמיקים את הרב-שכבתיות של כתיבתו מרובת העולמות, התודעות והמחברים-לכאורה.

לפני כשנה התחיל גינסברג לכתוב סיפור שבו הוא מציב לעצמו אתגר חדש. לראשונה בסיפור זה הוא מופיע בשמו ("ריין" – גם השם הזה שבו קוראים לו חבריו הוא המצאתו שלו. "ריין" הוא הכלאה בין "גשם", האלטר-אגו המרכזי של הסופר, ובין שמו המקורי, שאותו ריין סירב שאציין כאן) כדמות ששואפת לדבר בגוף ראשון בשפתו החוץ-סיפורית של הסופר ושמתנהגת וחושבת כמותו. בסיפור זה הוא מתמודד באופן ישיר ואישי וללא שליחים ספרותיים עם כל הדמויות שהוא המית בסיפורים קודמים. "דמויות המחשבה" מופיעות כאן בעולם הבא האחרון שלהן ובו הן מתות שוב. לאחר מכן הן לא ייכּתבו עוד. ריין אומר לי שיכול להיות שזה הסיפור האחרון שיכתוב ושבינתיים הוא לא מתקדם בכתיבתו. אף שגם בכתיבת סיפור זה הוא יודע באופן כללי את השתלשלות האירועים העתידה להיכתב, הפחד מפני הכתוב משתק אותו. אני שואל אותו אם הסיפור הזה הוא עבורו המתה של עצמו וריין משיב שזאת המתה של חלק ממנו, הוא החלק היקר לו – נשותיו, שאותן הוא חי ושעליהן הוא כותב. "אני לא יודע לומר מי אני", הוא ממשיך, "אני כל הזמן ממציא עוד ועוד דמויות וכבר יש לי ארבעים מהן. מי הן? מאיפה הן באות? איפה מסתיים ריין ומתחילה למשל ג'ולייט? כשאני מתווכח עם אנשים אני תמיד מובס על ידי הרעיונות שלהם. כנראה זה בגלל שאני לא יודע מה אני חושב. הדעות שלי מתעוותות, מתחלפות, כאילו אני לא אדם אחד". שיחתנו מגיעה לקיצה וכך גם הכתוב כאן, אך תחושתי היא של מרחק אדיר מקצה העניין, כאילו פסעתי כמה פסיעות של אורח זר ואספתי כמה פיסות מרתקות ואני מבולבל, נדהם ותמהַ בעולם אחר. להרף רגע, דרך חור מנעול, ראיתי כמה מעט אני יודע על מידת מרחביו של אדם.