כששמעתי שיר שלי מתנגן בפאב – על יונתן גוטפלד

בשעה שנפגשתי עם הזמר יונתן גוטפלד בביתו שברחוב נחמני בתל-אביב, עברה בעיר הומת האדם שעת צהרים של חול המועד. בינינו התקיימה שיחה על אדם יחיד שכותב, שר ומנגן את דבריו שלו. גוטפלד אמר לי שבעיניו יש איזה פלא בסוג הזה של יצור הכלאיים שמציג את כולו באמצעות טקסט שירי ומנגינה. לרוב יש לו איזה קושי להאזין למוזיקאים שאינם כותבים את השירים שהם מבצעים. הוא אומר בהתלהבות שהיחידים שנותרים משמעותיים בהשפעתם על יצירתו הם כותבי השירים האיתנים ששרדו את המפגש עם החיים ושבניגוד לזיהוי הרווח של רוק עם נעורים, הם הזדקנו עם השנים ועם האלבומים שהוציאו – אנשים בלי גיל; מוזיקאים שעם חלוף הזמן הנציחו את עצמם ככמה דמויות היסטוריות.

השיחה עם גוטפלד התנהלה חודשים ספורים לאחר שסיים את העבודה על אלבום הבכורה שלו שעומד לפני הפצה. אולי בגלל זה היא התנהלה כמו ממעוף של ציפור – כזאת שנפלטת מתהליך היצירה ודווקא עליו אינה מעוניינת לחשוב או לדבר. מהמקום הזה הוא מתבטא בפניי בחדווה וגם בעייפות מסוימת בעיקר על היצירה עצמה – אותו חומר מוגמר ותקשורתי. הזמר הזה, שעד כה הופיע עם להקתו בפאבים בירושלים ובתל-אביב, מסיים את עבודת האולפן הנמרצת ומדבר על חיזיון דמיוני שבו הוא שומע תקליט שלו עצמו מתנגן בפאב, כמו בשירם של לו ריד וג'ון קייל "Hello It's Me". גוטפלד מלא סקרנות בעניין העתיד שלו – לגלות מי הוא יהיה ומה הוא ייצור. עושה רושם שחשיפת האני מתוך היצירה מעסיקה אותו לא מעט. הוא מביט מחלון מרפסתו ואומר שהוא עושה משהו שעושים עוד המונים רבים סביבו – כך היום וכך בעברו, הן בשירות הצבאי והן בלימודים באקדמיה למוזיקה. הוא אומר שרק עכשיו, כשמולו אלבומו המוגמר, הוא מתחיל להביט באיזה ייצוג ייחודי של עצמו. הוא חי בשירים ודרכם הוא רואה ומראה את עצמו; המוזיקאי הצעיר אומר שאהבתו למוזיקה לא עולה על אהבותיו האחרות, אולם היא הדרך הבלעדית שלו להיות הוא; כך הוא יודע להיות.

צילום: מוטי קיקיון

גוטפלד מעיד על קושי לשמוע מוזיקה בימים אלה. פרט לאלבום אחד של בסיסט הג'אז כריסטיאן מקברייד, מוזיקה פשוט עושה לו כאב ראש. לעומת זאת, בהיותו בתהליך היצירה, הוא מתעסק בהתכתבות מתמדת עם אמנים אהובים כמו גם עם נהג אוטובוס מזדמן או עם עיר הולדתו ירושלים. כשהיה בן ארבע-עשרה הגיע לבית הוריו הפסנתר הגדול של הדודה מחיפה. הפסנתר הפיק צליל חזק שהיה בולע את נסיונות השירה של גוטפלד הנער, שנאלץ לנגן בעדינות מופרזת. מגיל צעיר הוא ניגן בצ'לו, דבר שמתבטא בעיבודי כלי המיתר הקאמריים שבשיריו; בין התקליטים שמצא בנעוריו באוסף של בית הוריו הוא מונה את שמותיהם של לאונרד כהן ושל סיימון וגרפונקל ויחד איתם גם תקליטים מקומיים כמו "פנים ושמות" של דני רובס, "האישה שאיתי" של דיוויד ברוזה ו"גבר הולך לאיבוד" של שלמה ארצי. גוטפלד אומר שהמנגינות שהוא כותב הן מנגינות באנגלית כי הן באות ממסורת של מוזיקה אמריקאית; ובכל זאת הוא מצטט בהנאה לא מבוטלת, "רק מילה בעברית חודרת". "רק" הוא מדגיש – "רק" של מולדת, של ילדות יחידה.

את תרגומו הרוקיסטי מאנגלית לעברית אפשר למצוא בשירו של גוטפלד "גבר ירושלמי", המולבש לדבריו על שירו של לו ריד "New York City Man". "עדיף שכבר תחליטי, תעשי לי אס אם אס. אני גבר ירושלמי מותק, תגידי זוז אני הולך (…) אני גבר ירושלמי, גימל בֵית ריש, אין לי חרטות". השיר הזה מצחיק את האיש שכתב אותו כי הוא מרגיש זר ממנו – כך המילה "מותק", הוא מספר לי, היא מילה שלעולם הוא לא יגיד, רק ישיר. הוא מסביר שהשיר מבקש לקחת את הגבריות של לו ריד, המהולה באנרגיה ניו-יורקית בועטת, ולייבא אותה באמצעות שירתו העדינה, האירונית והמאולצת קמעה, אל איזה סקס אפיל ירושלמי מגוחך. ירושלים בפרט והסביבה הישראלית בכלל מופיעות הרבה בשיריו של גוטפלד. להבנתי, בכמה משיריו הוא מצייר פנורמה גיאוגרפית מרובת מיקומים, דמויות ואירועים, בעוד הרחבות הזאת מוגשת לנו קפואה בתוך הווה מוגדר. נראה שהמבט המסוים הזה מצריך איזה יישור של המציאות והתרחקות ממנה. הוא אומר שהוא משחק בהעמדתן של מילים שונות בתבנית אחת, ברמה שווה. כך בשירו "הפוגה", שמציג רשימת תמונות תחת מטריית ההווה של מלחמת לבנון השנייה, מונה גוטפלד: "הפוגה שלוש דקות, שש או שבע פרסומות, להשתיק את המימיות, להשתין ממורדות הלבנון לַפקקים של איילון, לאלקטריק בקניון, לג'קוזי במלון לתוך הכיס".

בשירו "עשר דולר" גוטפלד מצייר את דמותה של עובדת זרה מושפלת שמחלקת, תחילה  לבני הכפר שלה ואחר כך לרבים אחרים, את משכורתה החודשית באופן שוויוני להפליא – לכל אחד עשרה דולר בדיוק. בשיר זה מונה הזמר רשימה ארוכה של אנשים שנהנים מרוחב ידה של הלוחמת החברתית. ככל שהשיר מתפתח, כך רשימה זו הולכת ומרחיקה לכת ובאופן מפתיע כוללת גם נופים וגם מילים מופשטות לגמרי. גוטפלד מספר שעבורו השיר הזה הוא ניסיון שלו להכנס אל תחומי עולמה של הגיבורה, אותה עובדת חוקית, באמצעות אמירת משפטים שבעולמו המוגדר של השיר יכולים להיות משותפים לו ולה. כך בשורות האהובות עליו באלבום כולו: "עשר דולר להרים, עשר דולר לשדות, עשר דולר לשנים שהתרוקנו מחלומות". את ההרים ואת השדות הוא רואה בעיני רוחו כנוף הארץ הזרה, מולדת העובדת, אך גם כמולדתו שלו, כמו המכוֹרה כפולת הפנים של לאה גולדברג.

גוטפלד חוזר לעניין ההאזנה ואומר בהנאה של גילוי לב שהוא שומע מוזיקה לשם נחמה, ריפוי וחיזוק. באופן דומה, כשהוא מדבר על שיריו שלו, הוא לא מתבייש להתעסק בהשפעה שאליה הוא חותר – הוא רוצה ליצור כאב של טירדה קיומית ויחד איתו להציע אפשרויות אחרות – דלתות יציאה. בשירו "המטוס של העתיד" גוטפלד מברך את העבר או את הזיכרון העכורים ושר "לחיי החפצים שנרקבים בארגזים (…) במרתף הקר והמחשיך". נראה שהוא זקוק לִדבר הברכה הזה כדי להבקיע דרך מאותו מרתף. בשיר "תעיר אותי" כותב גוטפלד "אני הרוח בסופה". במקום הסופה הזאת נוכל להציב כל מיני דברים מדברי הזמר: דלת המקלט, השירים עצמם, המטוס של העתיד המסתורי. אולי אין צורך להפריד ביניהם ולקרוא להם בשמות; אפשר פשוט לומר שיונתן גוטפלד יצר בשיריו את תנועתם – היא תנועתו המסוימת.

תוכלו לשמוע את רוב שירי אלבומו של יונתן גוטפלד בדף ה-MySpace שלו: www.myspace.com/yonatangutfeld

לסיום נחשוף כאן צד חשוך ומתקתק באישיותו של גוטפלד, קונדיטור חובב, ונפרסם את המתכון הנפלא שלו לעוגיות שמן זית:

·        כוס שמן זית

·        2 כוסות קמח מלא

·        כוס סוכר חום

·        ביצה

·        מעט שקדים טחונים

מערבבים את הרכיבים ומשאירים את התערובת במקרר למנוחה בת שעה. מחלקים את הבלילה לכ-32 כדורים, משטחים את הכדורים לכדי צורת נחש באורך 4 ס"מ. את הנחשים מקפלים לקבלת צורה של חצי גורן, טובלים במעט סוכר חום ומכניסים לתנור בחום בינוני ל-15-20 דקות.

בתיאבון!

צילום: מוטי קיקיון