בננות - בלוגים / מוטי לקסמן / סרן גולן, פרקים ו-ז
יהדות, יצירה, אדם
  • מוטי לקסמן

    קורא חושב, יוצר על יהדות ועל בני אנוש שנוצרו בצלם אלוהים. בעל שני תארי מוסמך: סוציולוגיה, מקרא.

סרן גולן, פרקים ו-ז

זהו סרן גולן,  פרק ו, מוטי לקסמן

 

לילה אחד, קרוב לחצות, לאחר התלבטות רבה, התקשר גולן אל תרצה לביתה.

"שלום תרצה".

"גולן שלי, מה שלומך?"

"עייף אבל בסדר. בכל-אופן לא בגלל זה אני מתקשר".

"אני מקשיבה".

"תראי, לאמי יש מחר בדיקה במרפאת החוץ של בית החולים תל השומר. אני מאוד עסוק, חשבתי אם תוכלי ללוות אותה ולהיות איתה".

תרצה חשבה מהר, היא כבר מזמן רצתה להכיר את אותה האמא של גולן. גולן בדרך כלל התחמק. הנה הזדמנות, ממש בלתי יאומן, היא חשבה.

"אתה חושב שהיא תסכים? הרי אנחנו לא מכירות".

"כן אני יודע, אבל סיפרתי לה הרבה עלייך. היא מאוד רוצה לראות אותך".

"באמת?"

"כן. וגם דיברתי עם מפקד היחידה, זה בסדר שמחר לא תגיעי לבסיס".

"דאגת לכל סרן גולן, הא?"

"תרצה".

"סליחה, גולן, בשמחה אעשה זאת, איך זה יתארגן?"

"אני אביא את אמא לדירה שלך בשעה 06:30 בבוקר. את תצטרפי אלינו ואני אקפיץ אתכן לבית החולים, בסדר?"

"כן, גולן שלי, תהיה שקט, אני אסתדר".

"תודה, תרצה."

"לילה טוב, גולן שלי." אמרה תרצה והוסיפה 'נשיקה'.

<>

תרצה מאוד התרגשה, היה לה מאוד קשה להירדם. בחמש בבוקר היא כבר היתה ערה. שָׁנִי לא הייתה בדירה, היא נסעה עם חברים לטיול.

בשעה 6:30 ירדה תרצה לרחוב, הגי'פ של גולן הגיע מיד.

במושב הקדמי ליד גולן ישבה אישה, על ראשה שיער אפור דליל, פניה חרושי קמטים, ללא כל איפור. אבל, עיניה הירוקות היו רעננות והישירו מבט.

"שלום אמא," אמרה תרצה והושיטה את ידה.

האמא הקיפה את כף ידה של תרצה בשתי כפות ידיה: "את תרצה, אה?" היא אמרה תוך בחינה חודרת. היא המשיכה "את באמת טובה כמו שהוא מספר לי?"

"אני טובה? כך הוא מספר לך?"

"כן, בן שלי לא מפסיק מדבר עלייך".

"תרצה עלי, אני ממהר. יהיה לכן הרבה זמן לדבר", אמר גולן.

גולן השאיר אותן בבית החולים ואמר: "בחזרה, תרצה, תזמיני מונית, אמא תשלם, אני חוזר רק מחר בצהרים".

"אל תדאג, נסתדר," השיבה תרצה.

גולן נשק קלות לאמו על המצח, התחבק עם תרצה ונשק לה על שפתיה.

הן נשארו לבד.

תרצה שילבה את זרועה בזרוע האמא של גולן, כך הן הלכו לאט למרפאה, האמא נעזרה במקל הליכה.

הבדיקה ארכה כשעתיים, הן לא הספיקו לדבר מעבר למילות קשר סתמיות.

בסוף הבדיקה הזמינה תרצה מונית והן הגיעו לביתו של גולן.

"נהג תחכה קצת ואחר-כך תיקח בחורה זה לבית שלה," אמרה אמא של גולן.

"לא, אין צורך. אני אסתדר, אל תחכה," תרצה כבר החליטה לא לתת להזדמנות כזו לחמוק מהידיים.

הדירה הייתה 'שיכון', דירת קרקע במבנה דו-משפחתי, עם גינה מסביב.

תרצה עזרה לאמא לעלות את חמש המדרגות שהובילו למרפסת. בקיר הצפוני שלה הייתה דלת הכניסה.

הן נכנסו לדירה: "תודה את יכולה מישאר קצת? אני כל הזמן לבד", פנתה האמא אל תרצה.

"בשמחה".

"את באמת ילדה טובה, כמו מגיע לילד שלי", אמרה האמא.

האמא הזמינה אותה לאכול, הן אכלו יחד.

האמא כל הזמן נאנחה.

"את סובלת? כואב לך משהו?"

"או ילדה חמודה, אני כל חיים סובלת, מה אני עברתי, אוי, אוי."

תרצה הבינה מהר שהאמא רוצה לדבר, היא התקרבה אליה לקחה יד אחת שלה בתוך שתי כפות ידיה והפנתה מבטה לעיני האמא.

עיני האמא הבריקו.

 

"את יודעת תרצה'לה, ילד, בן זה שלי, זה הכל מה נשאר לי, רק הוא. ועכשיו בצבא ונלחם כל הזמן, את מבינה זה?"

"אמא אל תדאגי", ניסתה תרצה להרגיע.

"איך לא דואגת, זה כל אחד אומרת לא דואגת, אבל אני, זה ילד שלי היה באש, באש, את מבינה?" האמא דברה ומעיניה זלגו דמעות.

זהו סרן גולן,  פרק ז, מוטי לקסמן

 

תרצה חיבקה את כתפי האמא ואמרה: "שומרים עליו, יש הרבה חיילים".

"מידאלע, איך אני יכולה להסביר, אתם לא מאמינים מה אני מספרת".

"אמא, אני מקשיבה, אני פה, ספרי לי", תרצה ליטפה את ראשה של האמא ברוך.

"בואי תשמעי מה אני אומרת לך.

זה היה במלחמה, את יודעת המלחמה עם הנאצים. אנחנו היינו באוזבקיסטן. אנחנו, ילד זה שלי, לב שלי ואני גרנו בחצר עם אוזבקים. אחותי שלי גרה בחצר אחרת. לב שלי היה משחק עם ילדים אוזבקים. פעם אחת אני תופרת בבית בשביל לקבל קצת כסף, אני פתאום שומעת, אוי כמה זה כואב לי", עיני האמא מלאו דמעות וגופה החל לרעוד.

תרצה ניגשה לכיור, מלאה כוס במים והגישה לאמא.

אמא לגמה מעט, נגבה את עיניה ושאלה: "זה באמת, את רוצה לשמוע? אולי גולן שלי כועס אני מספרת?"

תרצה חזרה לחבק אותה: "הוא לא יכעס, גולן לא כועס, הוא טוב."

"אני יודעת הוא טוב, אבל כמה הוא סבל, אוי.

את לא תאמיני מה אני מספרת לך.

אז ככה אני יושבת בפנים ותופרת, פתאום אני שומעת צעקות נורא חזקות "מאמע'לה, ס'איז האייס, עס ברענט" זה בעברית: אמא'לה, זה חם, זה שורף.

אני עוזבת הכל רצה החוצה, מה אני רואה, הלוואי ואני עיוורת – ילד שלי עומד רגליים  קטנות שלו ועם ידיים קטנות שלו בתוך זה, איך אומרים ערימה של את יודעת קקה של גמלים וקש, וזה אַש, את יודעת אַש זה מה חם אחרי קש שורף. אני חושבת אתם אומרים זה מה שנשרף גחלים. לב עומד שם וצועק והוא לבד. והידיים שלו והרגליים שלו אש, בוער.

אני תופסת ילד שלי ומתחילה לרוץ, זה רחוק, אבל אני רצה. פתאום עובר איזה עגלה של אחד אוזבק, הוא רואה מה אני עושה והוא קורא לי לעלות עם ילד.

הוא מרביץ לסוסים לרוץ מהר. הסוסים כאילו מבינים, הם רצים מהר מהר מהר להציל זה הילד שלי.

לבית חולים בעיר, שם שלה קגן".

שקט. פניה של אמא הביעו כאב עמוק, הם היו שטופים בדמעות.

תרצה קמה, לקחה מגבת מטבח, הרטיבה אותה והעבירה אותה לאט וברגישות רבה על פני האמא.

"תודה, את באמת טובה. תרצה את חושבת שככה זה נגמר? לא.

בבית חולים לא רוצים לקבל ילד שרוף שלי, הם רוצים כסף.

מאיפה יש לי כסף? אני מורידה מהיד שעון זהב שאבא של ילד שלי השאיר לי ונותנת להם.

ואז שמו אותו בבית חולים.

וככה בן שלי שוכב שם הרבה שבועות. את יודעת זה לא כמו היום, אין תרופות, אין אנטיביוטיקה, כל הזמן מחליפים לו תחבושות. זה כואב, זה שורף והוא  בוכה, הוא מבקש די,  הוא צועק, צורח, הוא פוחד מכל דבר.

וככה גם אחות שלי וגם בת אחות שלי באו להחליף אותי. ככה יום ככה לילה, והילד כואב, אוי מאיפה היה לו כוח, אני לא יודעת.

ואת לא תאמיני מה אני מספרת לך, ככה עובר שבוע ועוד שבוע ועוד שבוע וילד בוכה, כואב לו.

ואת לא מאמינה מה אני אומרת, בוקר אחד ילד מפסיק לצעוק, לא בוכה, אפילו מחייך לפעמים.

ואת יודעת גם ה"פֶעלְצֶ'ער" זה כמו אח או חובש שלמד קצת מדיצינה, כי רופאים כמעט ולא היו,  לא ידע איך להסביר זה מה קרה.

ילד בן שלוש שוכב ידיים שלו ורגליים שלו בתחבושת, יש לו רגליים וידיים שרוף עוד לא בריא, הוא בשקט.

תרצה את מאמינה מה מספרת לך?"

"כן, אמא, זה נורא כואב, אבל איזה ילד יפה וחזק יש לך עכשיו".

"כן, אבל הוא לא שומע אני. את יודעת אני ביקשתי הוא לא ללכת לצבא. מה יש יהיה פקיד? לא, הוא צריך להציל מדינה. אוי תרצה, מאש אני יצאתי  אותו ועכשיו הוא שוב באש. אוי שאלוהים, ואולי אבא שלו שבשמים שישמרו עליו".

תרצה לא דברה, היא רק חבקה את האמא הזו בחום.

"את טובה, תרצה, באמת, זה את יכולה ללכת, הלב שלי קצת יותר קל לי".

"אמא, אם זה לא מפריע לך, אני רוצה להישאר ולישון כאן הלילה".

"מפריע? לי? זה רק טוב אני לא לבד בלילה. אבל למה את צריכה להיות עם אישה זקנה?"

"כן, אני רוצה, אמא. אני רק מבקשת אם אפשר לטלפן".

"כן בבקשה, שם טלפון," היא כוונה אצבעה לעבר אחד משני חדרי השינה הקטנים, לפי המראה זה החדר של גולן.

תרצה טלפנה אל שָׂנִי: "שָׂנִי, אל תדאגי, אני לא חוזרת לישון הלילה".

"מה קרה?"

"אני אספר לך, אני בבית של גולן עם אמא שלו".

"אוהו, כבר?"

"כן, זאת אומרת לא, שָׂנִי. זה משהו אחר לגמרי. שמעתי המון דברים על גולן שלי שקשה להאמין."

"מה?"

"לא שָׂנִי, לא עכשיו, אבל את יודעת מה, מחר מתקיים יום הורים בבסיס שלי. תוכלי להיכנס, נמצא זמן ופינה לדבר וגם תראי סוף-סוף את גולן האמיתי".

"בשמחה, אז איך?"

"באחת-עשרה אני אחכה לך בתחנת האוטובוס ליד הבסיס, תהיי אורחת שלי, לילה טוב."

"לילה טוב."

<>

תרצה לקחה את שָׂנִי למשרדה והבטיחה לה שהיא תחזור מהר לדבר. שָׂנִי מצאה מספר ספרי שירה, התיישבה על הכסא והחלה לקרוא.

תרצה שמעה שגולן חזר כבר היא רצה מהר אל משרדו.

ממשרדו יצא מפקד היחידה: "תרצה, גולן שלנו פיקד הלילה על פעולה מאוד מורכבת. תשתדלי שינוח".

היא נכנסה, גולן קם, הוא נראה מאוד עייף, הם התחבקו, והתיישבו על שני כסאות קרובים.

"תודה שהסכמת לעזור, תרצה, תגידי איך היה?"

תרצה בחנה את כפות ידיו, היא הבחינה בצלקת מכווייה בגב כף ידו השמאלית, היא אף פעם לא ראתה זאת קודם. תרצה לטפה ברפרוף מרפא את הצלקת.

"אוי ואבוי לי, אמא סיפרה לך בוודאי על השריפה?"

"כן, אל תכעס על אמא, זה טוב שהיא סיפרה".

"כן תרצה, אבל היא מיד בוכה ממש מתייפחת".

"נכון".

"מתי יצאת מאמא?"

"לא יצאתי, זאת אומרת ישנתי במיטה שלך".

"תרצה, אני לא מאמין".

"מה, זה מפריע לך?"

"להיפך, אבל כל כך מהר? אני רואה שמצאתם שפה משותפת."

"כן", היא חבקה אותו והפנתה את מבטה אל עיניו.

"תגיד לי, זה נכון מה שסיפרה האמא שפתאום הפסקת לבכות?"

גולן שתק.

"גולן שלי?"

הוא התנשף בכבדות: "כן, אף אחד לא הבין, גם אני לא. אבל יש לי זיכרון משונה בהקשר לכך".

"אני איתך, אני שומעת".

"גם אני לא ידעתי להסביר, יותר נכון לא יכולתי לנסח זאת במילים.

אני חלמתי, אני חוויתי.

זה בבית החולים, כשאני עדיין שרוף וכואב. בלילה אחד חלמתי או הזיתי, בחלום, בהזיה או בְּעֵרות, הדבר לא ברור, חשתי מגע מרחף-מלטף שנע מראשי ועד לֵבהונות רגליי. מגע עדין ורך.

אני ממש ריחפתי בתוך מגע שעטף אותי מכל הכוונים. עיני נפקחו, הכל היה מוצף באור לֵבן בוהק אבל רך, לא סונוורתי, עיני נשארו פעורות. לא ראיתי דבר פרט לאור שמכסה את העולם כולו ואני משייט בו לאט-לאט. עיני נעו לכל הכיוונים בתנועה רכה וחולמנית.

עיני ראו: "מַיין הַארְץ (לֵב שלי), אוצר קטן, אל תדאג אני אתך".

לא שמעתי דבר, גם לא קראתי אותיות. אני, קשה להאמין, אני ראיתי את מה שנאמר.

רציתי לבטא משהו…

"לא, אל תתאמץ להבין, אל תענה." המשיך הנאמר להיראות ברכות, "היה שקט ורגוע, אני שומר עליך כל הזמן."

התעוררתי, שכבתי ליד האחרים, הייתה אפלה.

אבל אני חוויתי אור, אור בהיר ורך ששומר עלי ומרפא אותי.

כאבי פחתו, נרגעתי, נרדמתי בשקט.

בבוקר, אני לא מבין למה, אבל הדבר הראשון שאמרתי לאימי היה: "איך בין הַארְץ (אני לֵב)."

"כן, לְבאיב שלי (כך קראו לי אז)" ענתה האמא שלי "אתה הַארְץ (לֵב) של כולנו."

"לא, אני הַארְץ (לֵב)," חזרתי על המילים.

שהיתי בבית החולים עוד מספר שבועות, לאט-לאט החלמתי, אבל ביד שמאל ובכף רגל שמאל נותרו צלקות (לצד זה קראתי: 'הצד לא יפה').

מידי פעם חזרתי וביטאתי: "הַארְץ, אני הַארְץ", השומעים ייחסו זאת לטראומה שעברתי, וקיוו שזה יעבור. אני לא הרגשתי שעברתי טראומה, להיפך פתאום הפסקתי לפחד.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות למוטי לקסמן