בננות - בלוגים / מוטי לקסמן / סרן גולן, פרק ד
יהדות, יצירה, אדם
  • מוטי לקסמן

    קורא חושב, יוצר על יהדות ועל בני אנוש שנוצרו בצלם אלוהים. בעל שני תארי מוסמך: סוציולוגיה, מקרא.

סרן גולן, פרק ד

זהו סרן גולן,  פרק ד, מוטי לקסמן

תרצה וידאה ששכנתה לדירה, שָׁנִי, לא תישן הערב בדירה, תרצה "ארגנה" לה טיול בנגב.

נקישה בדלת.

תרצה פתחה את הדלת.

סרן גולן נדהם, זו לא הייתה הקצינה שהוא מכיר.

עמדה לפניו בחורה זורחת לבושה בשמלה בצבע תכלת, כמו צבע עיניו. עיניה היו מלאי אור.

הוא היסס רגע.

"אתה לא נכנס? בוא כבר", היא פרשה את זרועותיה והוא נשאב אליהן מסף הדלת שנסגרה.

שניות אחדות הם עמדו כאשר הוא חבוק בזרועותיה, וכל גופה בתוך גופו, הוא חש איך שדיה הזקופים נלחצים ברטט אל חזהו.

הוא ניתק ממנה ללא אומר.

היא לקחה את ידו והוליכה אותו לפינת האוכל לשולחן ערוך בחגיגיות רבה, במרכזו היתה עוגה עליה היה רשום: "מזל טוב ליום הולדתך, גולן".

גולן, היה המום, הוא קפא על מקומו.

"למה נעצרת, גולן?" שאלה ברוך תרצה.

הוא לא ענה מיד, ניכר שעובר בו משהו.

היה שקט.

את כף ידו השניה הוא הניח לאט על גב כף ידה שאחזה בידו, עיניו לא משו מן העוגה.

"תרצה," הוא פתח והפסיק מיד.

תרצה לא אמרה דבר רק הניחה את כף ידה השניה על גב כף ידו, כך הם עמדו מספר שניות.

"תרצה, אני לא יודע איך לבטא את זה. אני… אולי לא תאמיני לי, אבל אני לא זוכר שחגגו לי אי-פעם יום הולדת."

תרצה רעדה מהתרגשות, היא שחררה את ידיה מידיו, הרימה אותן והניחה את כפותיה בריחוף קל על לחייו, כף על כל לחי. היא הפנתה את מבטו אל עיניה.

"בעצם, זה לא מדויק," הוא הפסיק, נשם עמוק, לא הסיר את מבטו מעיניה.

כעבור דקה המשיך: "זאת-אומרת, בר-מצווה כן חגגו לי. באו דודים ודודות וחברים של אמא, הם דברו צחקו. אני קיבלתי מתנות, אבל הסתובבתי בין כולם בלי מעשה ובלי עניין. כאילו שלא הייתי שייך".

הוא קרב את ראשו אליה, וכמעט לחש: "תרצה, לא חגגו לי ימי הולדת! אף-פעם לא חשבתי על זה. תרצה…"

תרצה לא ענתה היא חבקה אותו אליה בחום, הניחה את לחיה על לחיו וריחפה בשפתיה על צווארו.

תרצה הובילה את גולן אל שולחן ערוך בטעם רב.

הם אכלו מטעמים, גם שתו יין לחיים ולמזל טוב.

היא קמה, ניגשה מאחוריו, חיבקה אותו, נשקה בראשו ואמרה "מזל טוב".

הוא קם, הסתובב, הם נצמדו, בגדיהם החלו להיפתח ולרדת מעל גופותיהם. ללא אומר, הם התחבקו עירומים והתגלגלו בתשוקה על השטיח.

הם היו יחד, מאוד יחד.

במגע הזה סרן גולן לא "כבש בחורה" כמו שהוא היה רגיל עם הבנות הרבות שעברו בידיו. הוא הרגיש שלא רק הגופות שלהם נפגשו, לא רק הם התחככו זה בזו, משהו נוסף עבר ביניהם. הוא חש שהוא בתוך זרימה רכה, הוא לא ידע לקרוא לזה בשם.

כעבור זמן-מה, היא קמה והוליכה אותו למיטתה, הם נשכבו עירומים.

תרצה נשכבה עליו.

גולן עצם את עיניו.

בתנועה  רכה היא נעה עליו ימינה ושמאלה, פטמות שדיה נגעו-לא נגעו בחזהו הגברי.

גולן פרץ פתאום בצחוק מתגלגל.

תרצה הופתעה: "מה קרה, זה מדגדג אותך?"

"לא תאמיני, פתאום נזכרתי."

"נזכרת? בסמלת? בקצינה? ואולי בסתם אזרחית?" שאלה תרצה בטון ביקורתי מעט.

"לא, זאת-אומרת כן, אני…"

"גולן?"

הוא שתק שנייה, הפנה עיניו לתוך עיניה ואמר: "אבל תבטיחי לי שלא תצחקי עלי".

"מבטיחה".

"זה היה בגן הילדים".

תרצה כל-כך הופתעה שהיא כמעט פרצה בצחוק רועם, היא התאפקה מאוד.

סרן גולן המשיך במעין טון נוסטאלגי: "זה קרה לאחר סיום שנת הלימודים, הייתי כנראה בן ארבע. צילמו את כולנו עם הגננת. צילמו גם את הגננת שוכבת על בטנה על הדשא. לאחר שקיבלנו את התמונות התעוררה אצלי, בן הארבע, שאלה קשה. בתמונה של כולם הבחנתי שהגננת עומדת מבליטה קדימה את שני שדיה. בתמונה השנייה, בה הגננת שכבה על הדשא, לא הבנתי מה היא עושה עם השדיים שלה, איך זה לא כואב לה הרי הם נמעכים…"

תרצה חייכה בנעימות ובכל זאת הוסיפה: "אני רואה שיש לך וותק מיני רב מאוד", ונשקה לו קלות על מצחו.

גולן עצם את עיניו ואמר: "מסתבר". הוא שקע במציאות אחרת.

אט-אט הוא חש את ידיה מלטפות ברכות רבה ובחום את צווארו וראשו. מגע כריות אצבעותיה על עורו עורר בו תחושה של ריחוף קל ונעים.

זה היה משהו חדש, הוא לא זכר תחושה כזו בעבר, "לא היה לי דבר כזה מעולם", הוא אמר לעצמו כשהוא ממשיך לעצום עיניים.

לפתע כתפיו כאילו ניעורו מהעבר, כאילו הם נפגשו במשהו מוכר, מזמן. גופו כאילו נזכר במשהו, הוא שקע ספק בחלום, ספק בהזיה, הוא ראה:

"ג'יפ צבאי חונה ליד מדרכה. לא היו בו דלתות. זו הייתה שעת בוקר, במדרכה לא נראה אדם. הכל היה שָׁלֵו, שקט ורגוע.

דמות קטנה (זה היה הוא) מתהלכת על המדרכה, בוחנת בסקרנות רבה את הבתים, את העצים שעל המדרכה ואת טור המכוניות החונות.

לפתע הדמות מגלה את הג'יפ, רצה אליו בשמחה.

("כן זה אני, כמעט שכחתי כבר," הוא אמר בליבו ללא קול).

הדמות, גולן הקטן, הסתכל סביב-סביב, לא ראה אף אדם. הוא טיפס, בעזרת ידיו ורגליו הקטנות, על מדרך הכניסה, והתיישב במושב הנהג.

הוא תפס בשמחה את ההגה בשתי ידיו הקטנות, סובב ימינה סובב שמאלה, וחש שהוא דוהר במרחבי אוזבקיסטן הרחוקה, ממנה עבר הנה, עם אמא, לשכונת הפליטים-העקורים בוינצהיים, גרמניה.

לפתע, משום מקום, הגיח גרמני, לבוש מדי שוטר, הוא ניגש בחפזה אל הג'יפ. השוטר הגרמני הוריד את גולן הקטן בתלישה מהירה ממושב הנהג והפטיר כאילו לעצמו: "אילו זה קרה לפני שנתיים הייתי משליך אותך לכביש ועובר עליך עם גלגלי הג'יפ, יהודי מלוכלך," אמר, התניע את הג'יפ ונסע.

גולן הזעיר לא נבהל, הוא עמד מחייך על המדרכה, מנופף בידיו שלום לג'יפ המתרחק.

השנה הייתה 1946, הוא היה אז בן חמש.

לפתע הוא חש שתי כפות ידיים רכות מונחות על כתפיו, מלטפות ברכות רבה ובחום, כאילו מנגנות מנגינה ענוגה. הוא היה מהופנט. הוא לא הרגיש מעולם תחושה כזו שהולכת ומפכה בכל גופו. גופו לא זכר ידיים רכות כאלה שמלטפות ברוך כה עדין, מעולם.

הוא פחד לנוע, פחד לזוז, פן הקסם יעלם.

בָּאשְׁע’לֶה בת השמונה סובבה אותו בעדינות, עמדה ועיניה פקוחות לרווחה, היא נטלה את ידיו הקטנות בידיה.

"לא פחדת?" שאלה בָּאשְׁע’לֶה.

"ממה?" השיב לה.

"מהגרמני, מזה שהוריד אותך מהג'יפ," ענתה בָּאשְׁע’לֶה.

"זה הגי'פ שלו, זה לא שלי," ענה הילד בתמימות.

"אבל הוא היה יכול להרוג אותך!"

"למה?" הוא שאל באי-הבנה.

בָּאשְׁע’לֶה לא ידעה מה בדיוק להשיב לו, ובמקום זאת שאלה: "אתה לא הולך ל'חדר'? אמא שלך יודעת שאתה כאן?"

"אני הולך ל'חדר', הַרֶבֶּ'ע שם," הוא ענה ובעצם לא ענה.

בָּאשְׁע’לֶה לקחה את כף ידו הימנית, הוא לא התנגד הם הלכו יחד  ל'חדר'.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות למוטי לקסמן