בננות - בלוגים / מוטי לקסמן / האחד פשע האם כל בני המשפחה אשמים?
יהדות, יצירה, אדם
  • מוטי לקסמן

    קורא חושב, יוצר על יהדות ועל בני אנוש שנוצרו בצלם אלוהים. בעל שני תארי מוסמך: סוציולוגיה, מקרא.

האחד פשע האם כל בני המשפחה אשמים?

פרשת קרח: אופוזיציה לשלטון אינה לגיטימית? / מוטי לקסמן, תשע"ו

במדבר טז, א – יח, לב.

<>

"קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן", [א]  הן הדמויות המרכזיות בפרשה שלנו.

הם אינם מדלת העם, להיפך, "חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם". [ב]

מהמנהיגות הרחבה, משבט לוי כמו משה ואהרון עצמם.

כך כתוב.

אבל במדרש מנוסחת ביקורת קשה, "אמר ריש לקיש, קרח – שנעשה קרחה בישראל, בן יצהר – בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים, בן קהת – בן שהקהה שיני מולידיו, בן לוי – בן שנעשה לויה בגיהנם. ודתן ואבירם […] דתן – שעבר על דת אל, אבירם – שאיבר עצמו מעשות תשובה". [ג]

גישה ביקורתית זו מצויה גם בהתייחסות לפתיחת הפרשה.

כתוב בה "וַיִּקַּח קֹרַח", לא כתוב, מה לקח.

פרשנים שונים מפרשים צמד מלים זה במשמעות של מחלוקת:

א. "ואתפליג קרח". [ד]

ב. "מהו ויקח, אמר ריש לקיש, שלקח מקח רע לעצמו". [ה]

ג. "לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה". [ו]

ד. "ויקח קרח ודתן ואבירם אנשים הרבה, עד שקמו עמהם לפני משה חמשים ומאתים". [ז]

<>

ממש רוח רעה.

האם הכתוב בתורה מאשר זאת?

עיון בטענות חבורת קורח מעלה שני היבטים:

א. טענה עקרונית, הכול שווים לפני הקב"ה: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'". [ח]

ב. טענה מעשית, משה ואהרן נטלו לעצמם תפקידים הרבה, "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?". [ט]

<>

האם יש בסיס לטענות של חבורת קורח?

בהיערכות העם למעמד הר סיני נאמר: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים […] וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ". [י]

במעמד סיני כתוב, "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן". [יא]

האין בכך בסיס מוצק לטענות קרח וחבורתו? [יב]

תגובתו המיידית של משה משקפת מבוכה: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו". [יג]

מבוכת משה חולפת הוא מתעשת ומציע מבחן אלוהי, "וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו: זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ: וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי". [יד]

בספרות המקראית מכונה מבחן זה בשם "מבחן הקטורת".

אפשר לראות בכך מעין הליך בדיקה "אובייקטיבי"?

ממשיך משה ומסביר, אמנם "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'", אמנם כולם נכחו, ועל כולם שרתה השכינה, אבל מתוך כולם ה' "וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ". אלוהים בחר בחלק מעם ישראל.

<>

משה אינו מסתפק בהצעה ובהסבר, הוא נוקט לשון כעוסה שיש נימה של היפגעות, בהתייחסותו לטענה המעשית-אישית: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי: הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם: וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה: לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל ה' וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תַלִּינוּ עָלָיו". [טו]

משה קורא למתקוממים משבט ראובן, "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב". [טז]

הם מסרבים תגובתם משקפת מרירות רבה, וגם בוטות בסגנון התשובה: "וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה: הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר: אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה". [יז]

דברים אלה מכעיסים מאוד את משה והוא פונה, בפעם הראשונה בפרשה זו, אל ה': "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם". [יח]

<>

בתגובות משה נראית, התפתחות הולכת ומחריפה מביטוי מבוכה כללית לנקיטת עמדה עוינת שגם אלוהים נדרש לסייע.

עם-זאת, לאחר ביטוי הכעס והמרירות, כאשר גזר הדין מתקרב למימושו: "וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף". [יט]

משה דבק בעמדה ערכית –מוסרית ואינו מסכים שחפים מפשע ייפגעו!

אבל, בסופו של דבר, לא רק החוטאים נפגעים אלא כל בני משפחתם, נעלמים: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ: וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל". [כ]

<>

אם-כן, למשמע טענות האופוזיציה, אין כאן ניסיון לשיתוף-פעולה, אין כאן נכונות לפשרה.

מה שיש כאן זה חיסול מוחלט של האופוזיציה ללא השאר זכר ושריד. האין זה נשמע נורא, האין זה נוגד את דמותו של משה?

ובכלל האם אופוזיציה היא דבר מסוכן לתקינות החברה? מאידך נשאל, האם חברה יכולה להתנהל באופן תקין ללא אופוזיציה?

התשובה אינה פשוטה.

למרות ההבדלים הרבים, אני נזכר בפרשה מקום המדינה, פרשת "אלטלנה".

ביוני 1948 הפגיזו כוחות צה"ל את אוניית הנשק של ארגון האצ"ל שהגיעה לחופי תל-אביב, בעקבות הוראתו הישירה של ראש הממשלה דוד בן-גוריון. באירוע זה נהרגו 16 אנשי מחתרת האצ"ל ושלושה חיילי צה"ל.

אם-כך, השאלה אינה אם אופוזיציה היא לגיטימית או לא, אלא אם כל אופוזיציה בכל זמן ובכל הנסיבות היא תמיד לגיטימית.

תפישת המקרא היא שקורח אבירם ומאתיים וחמישים נשיאי העדה מערערים לא רק על השלטון הלגיטימי אלא הם בעצם שוללים את המהות, את הבסיס של העם המתהווה. הרי משה לא מינה את עצמו, להיפך הוא ניסה להתחמק מהשליחות ומתפקיד המנהיג.

כך גם נתפשו אנשי אלטלנה. הם היוו איום על השלטון הלגיטימי וגם על עתיד העם והארץ.

איני ממעיט בחומרת הירי אליהם, וייתכן שאפשר היה לפתור את העימות בדרך אחרת.

אבל, איננו יכולים לדעת איך, ואם בכלל, הייתה המדינה קמה על רגליה ומתפקדת באופן תקין ללא סיפור אלטלנה וללא פירוק הפלמ"ח.

אנו יכולים רק לראות מה קורה אצל שכנינו הפלשתינאים שעדיין לא זכו לכך שיקום אצלם בן גוריון כזה שידע שיש דברים שאם לא מונעים אותם, ואפילו בכוח, אין סיכוי להקמת חברה תקינה.

לפני סיכום, בואו נזכור, למרות שבתורה כתוב על מחיקת משפחת קורח, "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ: וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל". [כא]

סופר תהלים מעלה את המונח "בני קורח" באחד עשר מזמורים, למשל,

"לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי קֹרַח". [כב]

"לַמְנַצֵּחַ עַל שֹׁשַׁנִּים לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל שִׁיר יְדִידֹת". [כג]

"לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר שִׁיר יְסוּדָתוֹ בְּהַרְרֵי קֹדֶשׁ. אֹהֵב ה' שַׁעֲרֵי צִיּוֹן מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב. נִכְבָּדוֹת מְדֻבָּר בָּךְ עִיר הָאֱלֹהִים סֶלָה" [כד]

לעומת אחד עשר מזמורים, גם משה מופיע בתהלים, אבל  רק בארבעה מזמורים.

זה מביא אותי לשתי הנחות

א. אמנם מנהיגות נדרשת למעשה, חמור ככל שיהיה, כדי להציל את העם מאנרכיה, מאובדן דרך ואפילו מאבדון.

ב. עם זאת, צריך להבחין היטב בין אלה המסכנים את החברה, לבין שאר בני המשפחה שחטאם היחיד הוא בכך שהם מאותה משפחה.

נראה לי שסופר תהלים לא ישלול את צמד הנחותיי.

<><><><><>

הבהרות ומראה מקום

א. במדבר טז, א.

ב. במדבר טז, ב.

ג. מסכת סנהדרין ק"ט ב'.

ד. אונקלוס.

ה. סנהדרין ק"ט ב.

ו. רש"י.

ז. רשב"ם.

ח. במדבר טז, ג,1.

ט. במדבר טז, ג2

י. שמות יט, ה–ו.

יא. שמות כ, יד.

יב. רבי אברהם אבן עזרא אינו מצדיק את קורח ועדתו אבל בפירושו אפשר למצוא הבנה מסויימת למניעיהם: "רב לכם כמו די לכם. והטעם – שתפשתם החלק הרב. כי כל העדה כלם קדשים כי כל העדה מיום מעמד הר סיני היו קדושים. ובתוכם ד' – כי הלוים נבחרו אחרי היות הכבוד בתוך בני

ישראל. ואם ידע משה, כאשר היה בהר סיני, כי נבחר שבט לוי, לא ידעו ישראל" (ראב"ע).

יג. במדבר טז, ד.

יד. במדבר טז, ה–ז.

טו. במדבר טז, ח–יא.

טז. במדבר טז, יב1.

יז. במדבר טז, יב2–יד.

יח. במדבר טז, טו.

יט. במדבר טז, כב.

כ. במדבר טז, לב–לג.

כא. במדבר טז, לב–לג.

כב. תהלים מב, א.

כג. תהלים מה, א.

כד. תהלים פז, א–ג.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות למוטי לקסמן