הפריחה והחידלון / מוטי לקסמן
<>
נערה.
אופנוע הפוך.
זה בצד זה, ראיתיכם
ואיני יודע מדוע,
אך עיניה החומות, מלאות החיים,
הזכירו את עיניו
ודאי היו הן פעורות, זועקות,
אולי אפילו תמהות.
לא, לא ראיתיו.
רק האופנוע.
מונח שמוט בצד הדרך.
תיק שחור פרוץ מושלך לידו.
גם פרוסות לחם
שהוכנו ככריכים
מפוזרות, מעוכות.
ניר העיתון קרוע.
וודאי יד אישה, אהובה
או שמא אם דואגת
הכינה זאת.
הכינה,
לא חשה שהכריכים
עלולים ליהפך
לתכריכים.
אלי,
ולוואי שלא!
<>
קהל הנוסעים באוטובוס הביע זעזוע,
"הוא וודאי נסע לעבודה".
גם היא,
הנערה חומת העיניים
זאת ראתה.
אך, עיניה היו מלאות כשהיו,
שפתיה אדומות ללא רטט ורעד.
האם לא חשה בכאב?
בצער?
באסונו של האלמוני?
איני יודע,
אבל, האם מסוגל
הניצן המתעורר
לכאוב את
נשירת העלים?
יהדות, יצירה, אדם