יהדות, יצירה, אדם
  • מוטי לקסמן

    קורא חושב, יוצר על יהדות ועל בני אנוש שנוצרו בצלם אלוהים. בעל שני תארי מוסמך: סוציולוגיה, מקרא.

לא ייתכן

זה לא ייתכן / מוטי לקסמן, טבת, תשע"ו.
(מבוסס על סיפור אמת)
<>
"זה לא ייתכן"!
"מה לא ייתכן"?
לא ברור לו.
פיסת הנייר שבידו אפילו לא רשרשה, מרוב שנים שחלפו מאז נרשמו בה המלים המשונות.
הוא היה מבולבל.
פיסת הנייר נמצאה, בין השאר, בין שאר המסמכים שהוא ירש.
"זה בכלל מסמך"? הוא תהה.
לרוב הכתוב לא הייתה כל משמעות, אם בשל כתב היד הבלתי-ברור או בשל השימוש הבלתי-מובחן בלשון הגרמנית.
בכל-זאת, הוא לא השליך את פיסת הנייר לאשפה.
הוא זיהה את שמו מופיע בה, זיהה שם נוסף, לא מוכר.
גבריהו, וכנראה גם שמריהו, אם קריאתו זיהתה נכון את הרשום בנייר.
הכתוב לא נשא תאריך, הוא נשלח על ידי אימו המנוחה אל אביו המנוח.
מכל הכתוב הבלתי ברור, הוא פענח, בסוף הכתוב "שמריהו מתפתח היטב, מה שלום גבריהו"?
פיסת הנייר החזירה אותו 60 שנה לאחור, הזמן בו התגרשו הוריו, הוא היה ילד בן 7.
הוא סילק ממחשבותיו את יחסה הבלתי אוהד, בלשון המעטה, של אימו החורגת.
כך הוא גדל, גם התפתח.
צלצול הטלפון העסקי שלו החזיר אותו, בבת-אחת להווה.
יבואן שאל על מועד הגעת הסחורה שהוא הזמין באמצעות חברת השינוע של גבריהו.
גבריהו השיב פרטים מבהירים והמשיך לבדוק במחשב את שאר קישורי היבוא והיצוא ששונעו באמצעות חברתו המצליחה.
פיסת הנייר הוכנסה למגירה הימנית, כמעט ללא תשומת לב מיוחדת.
תוכנה נעלם ממחשבתו של גבריהו, ללא שריד כלשהו.
לשונו הגרמנית, שהייתה שפת אימו, ולשונו האנגלית בה הגיע לשליטה מלאה תוך כדי לימודיו האקדמיים, אפשרו לו, נוסף לעסקי שינוע יצוא ויבוא המוצלחים שלו, לעסוק גם בהתנדבות,
ברשות המקומית בתחום ערים תאומות בעולם.
הוא עסק גם בספורט.
העבר לא מצא חדר פנוי להרהורים.

חודשים אחדים חלפו מהר.
הוא ישב במשרד העסקי שלו.
הטלפון הנייד האישי שלו צלצל.
המספר שהופיע בצג לא היה מוכר לו.
"שלום"
"שלום, אני מדברת עם גבריהו?" שאל הקול הצעיר.
"כן, עם מי יש לי הכבוד"?
"שמי וודאי לא יאמר לך דבר. אני עוסקת בפרויקט שורשים.
האם אתה הבן של זיגפריד ואולגה?"
"כן", הוא השיב בהפתעה מוחלטת.
"אני רוצה לשוחח אתך על כך, האם אתה מוכן"?
"כן, זאת אומרת, איך את יודעת את שם הורי"?
"אספר לך הכל, האם אתה מוכן להיפגש לשיחה"?
"כן"!!!
"אני יכולה להתפנות בשעות אחרי הצהריים. מתי ואיפה נוכל להיפגש לשיחה"?
"מוכנה להגיע למשרדי"?
"כן, בשמחה".

יום חמישי, ארבע אחרי הצהריים.
נערה צעירה, בעלת עיני תכלת, ישבה מולו, במשרד השינוע של גבריהו.
משום מה עלו בראשו עיניה התכולות של אימו המנוחה.
היא הסכימה לקבל כוס תה צמחים ללא סוכר.
גבריהו הכין, בהתרגשות משונה.
"כן, אני שומע"
"שמי אדווה. שם אבי יהודה. שם סבי שמריהו".
רימון הלם לא היה מצליח להממו יותר.
פיסת הנייר הציפה את ראשו.
"אמרת, ש-מ-ר-י-ה-ו"? שאל בזהירות.
"כן, שמריהו הוא שמו של סבי היקר והאהוב".
גבריהו שתק, אוזנו הייתה דרוכה בהקשבה רועדת.
אדווה המשיכה.
"סבי יודע רק על אימו, על אביו הוא אינו יודע דבר. החלטתי, בפרויקט השורשים שלי, לנסות למצוא תשובה."
גבריהו לא הצליח לומר אפילו מילה אחת.
אדווה המשיכה.
"המחנכת שלי ייעצה לי לפנות לארכיון הציוני, לנסות למצוא שם פרטים כלשהם. הגעתי לארכיון הציוני המרכזי בירושלים. לאחר חיפוש רב מצאתי.
סבי היה המום, הוא עדיין המום.
תקשיב היטב.
אתה, גבריהו, וסבי שמו שמריהו.
סבי שמריהו ואתה גבריהו, אחים בנים לזיגפריד ולאולגה".
דממה.
גבריהו שתק. גם אדווה לא דיברה.
גבריהו רעד, הוא פתח בזהירות את המגירה הימנית.
פיסת הנייר הנשכחת הייתה מונחת שם ממתינה לאור.
הוא הראה את פיסת הניר לאדווה.
היא לא קראה גרמנית.
קולו רעד, "פה כתוב, 'שמריהו מתפתח היטב, מה שלום גבריהו'?
אדווה הוצפה בהתרגשות עזה, עיניה לא נותרו יבשות.
לאחר קינוח האף וניגוב הדמעות, המשיכה אדווה בקול רועד, "אתה יודע שסבא שמריהו גר ברחוב שאתה גר בו, לא רחוק מהבית שלך"?
גבריהו, עדיין לא היה מסוגל לדבר, הוא הניע ראשו בשלילה, הוא אינו יודע על כך.
"יש לי הצעה, ניגש לרחוב שאתה ושגם סבא שלי גרים בו. אני אפגיש אתכם, מוכן?"
ראשו נא מעלה מטה לאישור, מלים לא יכול היה לבטא.
גבריהו קם, הושיט יד לאדווה, יצאו יחד למכונית שלו, הוא נסע הביתה…
לא הרחק מביתו עמד בחוץ גבר גבוה כמו גדליה.
כל אחד משני הגברים הצליח לבטא מילה אחת, זה "גבריהו" וזה "שמריהו".
חיבוק אנושי חם הדביק את שני האחים דקות רבות.
לאדווה נותר רק לבכות, היא רעדה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות למוטי לקסמן