כרות יכרתון

לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ, וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן, לְתַקֵּן עוֹלָם / מוטי לקסמן, תמוז תשע"ה.

<> 

"והאלילים כרות יכרתון",

כך היה רשום בכתב יד בצבע אדום על קיר כנסיית הלחם והדגים על חוף הכינרת, שהוצתה, בידי "אלמונים".

"חמישה צוותי כיבוי פעלו לכבות את השריפה במשך שלוש שעות, נזק רב נגרם למקום".

כעבור יומיים, "שוטר מג"ב נדקר בשער שכם וירה לעבר המחבל."

המחבל, בן 18, אינו אלמוני.

לא צורף רשום בכתב יד.

באותו יום חזרו שני גברים צעירים מרחצה במעין בין התנחלות דולב לכפר הפלסטיני דיר איבזיע.

בדרך פנה אליהם פלסטיני, שאל "אם יש מים במעיין" ירה בהם מטווח אפס ונמלט.

אירגון חמס בירך על הפיגוע.

היורה, עדיין אלמוני.

לא נותר רשום בכתב יד, גם לא בהדפסה.

שלושה אירועים.

שריפה, דקירה, ירייה מטווח אפס.

שלושה אירועים נבדלים,

יש בהם משותף,

המשותף אחד הוא.

על שלושת גורמי האירועים ניתן לומר, באופן חד-משמעי, ה"מציתים האלמונים" "המחבל שדקר" ו"היורה האלמוני", שלושתם, אלוהיהם, הָאֱלִילִים שלהם ראוי שכָּרוֹת יִכָּרֵתוּן, כדי לְתַקֵּן עוֹלָם.

כל מי שאלוהיו מנחה אותו לשרוף, לדקור או להרוג, אלוהיו ראוי שכָּרוֹת יִכָּרֵתוּן.

רק כך נוכל, לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ,

וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן,

ולהביא לְתַקֵּן עוֹלָם.

אין דרך אחרת.