בננות - בלוגים / מוטי לקסמן / ציפור, ילדה קטנה
יהדות, יצירה, אדם
  • מוטי לקסמן

    קורא חושב, יוצר על יהדות ועל בני אנוש שנוצרו בצלם אלוהים. בעל שני תארי מוסמך: סוציולוגיה, מקרא.

ציפור, ילדה קטנה

ציפור ניצלה, ילדה לא

<> 

פרשת תַזְרִיעַ – מְצֹרָע, ויקרא יב, א–טו, לג.

רק קול הציפור זועק? / מוטי לקסמן, תשע"ה.

(בשבוע  יום הזיכרון לשואה ולגבורה).

<>

צויץ-צויץ, כמה יפה היה השדה בעונה זו.

שרידי פריחת החורף עדיין צבעו את העולם, וחום הקיץ המחריב לא פשה לייבש את כל הירוק, את כולם.

ניתרתי בזהירות, הלוך ושוב.

גם הסתתרתי היטב מאחורי גבעול פרח אפילו מתחת לשיח.

לא העזתי  להתבלט, אולי זו טעות, חשבתי, אולי שוב ילכדוני? צריך להיזהר מאוד. [א]

נותרתי לבד, עצובה ובודדה.

חברתי כבר לא אתי, גם לא עם אף אחד אחר.

היינו שתיים ממש טהורות, כך אמרו עלינו, 'שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת'.

למען האמת, איני מבינה מה זאת אומרת. אבל זה כנראה עצוב וקשה להיות טהור.

חברתי ואני ניתרנו בשדה להנאתנו, בין פרח לעלה.

פתאום עטה עלינו רשת, פרפרנו, צייצנו, דבר לא עזר, נלכדנו. אחרי שלכדו אותנו נתנו אותנו לאחד מאותם הולכי על שתיים ללא כנפיים, שקוראים לו כהן.

הוא היה לבוש בבגדים מאוד-מאוד מפוארים. [ב]

בתחילה זה נראה דווקא די נחמד, באוויר נשמע קול מזמר, גם המית כלי נגינה עלתה.

חשבתי, הנה יהיה מעניין.

אולי אפילו טוב.

בלי כל התרעה, אוי אני עדיין המומה, ממש רועדת.

אותו הולך על שתיים ללא כנפיים, שקוראים לו כהן אמר משהו, ומישהו הוציא סכין כזו גדולה ו… וחתך את הצוואר של חברתי, והדם שזרם הופנה לכלי עם מים צלולים שמיד האדימו ופעפעו, נורא. [ג]

לא תתפלאו, פחדתי, איום ונורא.

רעד עבר בצווארי, כמעט נחנקתי.

לקחו אותי, אוי נשמתי כמעט פרחה, עיני נעצמו.

לא. לא נגעו בצווארי.

הטבילו אותי וגם חתיכת עץ בתוך המים המפעפעים עם דם חברתי. [ד]

לא יכולתי להתנגד, אבל זה היה נורא, מאוד נורא!

ואתם יודעים מה קרה אחרי זה?

לקחו כמה טיפות מן הנוזל המפעפע והתיזו שבע פעמים (כן, עד תשע אני יודעת לספור) על איזה הולך על שתיים אחר חסר כנפיים, שנראה מאוד מסכן ועל עורו היו פצעונים. רק אחרי זה הם שחררו אותי. [ה]

לא תאמינו, לאחר שנרגעתי מעט, פרשתי כנפיים ועפתי לצמרת האלה הגדולה, כדי להתרחק מן הסכנה.

עלי צמרת האלה חשו בסערת נפשי,  בהשקט וברוגע השתדלו מאוד לסוכך עלי, להרגיעני.

עץ האלה, בנחת רבה רחש אלי, "כאלה הם בני האדם, לא רק לציפורים, הנה ראי מה קורה שם למטה."

מאז אני יודעת שלאותם הולכי על שתיים ללא כנפיים קוראים "בני אדם".

מעניין מאוד מיהו אותו אדם שאלה הם בניו…

גוזלים שלי, קול געייה זועק הגיע אלי.

עיני ראו שני כבשים תמימים וגם כבשה בת שנה נגררים בכוח אל המזבח הגדול. ושם מעלים אחד מהם על אש המזבח ואת השני שוחטים. [ו]

כל גופי מבועת ורועד, כשאני נזכרת.

ואז לקח אותו הולך על שתיים ללא כנפיים הקרוי כוהן מעט מן הדם שפרץ ומרח על האוזניים ועל הראש ועל הכפות של אותו הולך על שתיים חסר כנפיים שנראה מסכן ואומלל מאוד. [ז]

"למה הולכי על שתיים ללא כנפיים עושים זאת", שאלתי את אילן האלה החכם.

הוא ענה, "כך הם מנקים ומבריאים זה את זה, גם מה שהם קוראים מטהרים. אפילו יולדת לאחר הלידה זוכה לניקוי וטיהור כזה". [ח]

לא ידעתי מה לומר. נורא.

אז שאלתי, "רק לנו, לבעלי חיים הם, הולכי על שתיים חסרי כנפיים, מתייחסים כך?"

עץ האלה החכם והנבון זע כולו, כמעט נפלתי, רק כמעט.

עץ האלה הניע את עלוותו הירוקה ברוח הקלה ולחש: "לא, להיפך, ראיתי שאת הדומים להם הם מתקיפים, קושרים, הורגים, תולים ואפילו שורפים."

"למה"

, שאלתי?

עץ האלה שתק זמן מה, ואז אמר: "באמת שאיני יודע. אתם בעלי החיים, לעיתים מתקיפים זה את זה, אבל תמיד כדי לאכול. ואילו אותם הולכי על שתיים חסרי-כנפיים, הם הורגים זה את זה, תולים זה את זה, שורפים זה את זה. ככה סתם. לא בשביל לאכול, הם הרי אוכלים אתכם, את בעלי החיים. הם רק פוגעים זה בזה."

"יש סיכוי שזה ישתנה?", שאלתי.

"איני חוזה עתידות, איני יודע.

בינתיים זה המצב.

פעם הם השתמשו באבנים אחד מול השני, אחר-כך במקלות.

היום יש להם כבר חרבות ומטילי אבנים. ומי יודע מה עוד הם ימציאו." אמר בעצב, עץ האלון ושתק.

<>

הציפור עפה מעץ האלה, לגוזלים שלה על עץ האלון.

היא סיפרה להם הכל, והוסיפה, "גוזלים שלי, יקרים שלי, אני מספרת זאת לכם לא כדי שתיבהלו, פשוט תיזהרו.

השגיחו היטב מי לידכם, שמרו על עצמכם.

הולכי על שתיים חסרי כנפיים הם מאוד מסוכנים, הם מאוד אכזריים.

צריך מאוד להיזהר מהם."

===

למעלה בשמים, שאין בהם מים, מרחפות נשמות רבות עצובות וכואבות, מפגעי בני אדם בכל העולם, גם מזוועות השואה האיומה.

הן נאנחות בכאב רב,

"אולי,

אם בני האדם היו מקשיבים

לציפור הקטנה

גם לעץ האלה החכם,

אז, אולי, הם היו

חוזרים להיות

פשוט בני אדם

שנבראו בצלם אלוהים, [ט] כולם?

אולי?"

<>

הארות ומראה מקום

א. "וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה" (ויקרא יד, ז).

ב. "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת" (ויקרא יד, ד).

ג. "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים" (ויקרא יד, ה).

ד. "אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים" (ויקרא יד, ו).

ה. "וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה" (ויקרא יד, ז).

ו. "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִים וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה […] וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם […] וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת" (ויקרא יד, י–יג).

ז. "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית. וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלֹּג הַשָּׁמֶן וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית. וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית וְהִזָּה מִן הַשֶּׁמֶן בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים […] וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל דַּם הָאָשָׁם […] וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר" (ויקרא יד, יד–יח).

ח. "וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה'. וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הַחַטָּאת וְכִפֶּר עַל הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ וְאַחַר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה. וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה הַמִּזְבֵּחָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְטָהֵר" (ויקרא יד, יח–כ).

"וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן. וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה. וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה" (ויקרא יב, ו–ח).

ט. "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים" (בראשית א, כז–כח).

<><><><><>

 

ילדה קטנה בקרון דחוס לאושויץ [א] / מוטי לקסמן, ניסן, תשע"ה.

<>

צעקות בעלי המדים פסקו.

הרכבת דוהרת

קדימה.

הקרונות דחוסים,

הנוסעים,

מאוד צפופים,

בעיקר, חרדים,

אינם יודעים לאן.

<>

בקרון השלישי,

אמא,

בחיקה ילדה קטנה.

הרכבת דוהרת כבר זמן רב.

הילדה צמאה.

"אמא, אני רוצה לשתות"

"עוד מעט נגיע, תשתי".

<>

הרכבת ממשיכה בדהירתה.

אף אחד אינו מתעניין

במצב הנוסעים,

וודאי לא בילדה קטנה , צמאה.

בסך הכל משלוח נוסף.

דלתות הקרון נעולות,

מבחוץ.

<>

"אמא, אני צמאה,

תני לי מים".

<>

האמא שותקת.

אין לה מענה.

היא מחבקת בחום רב את ילדתה.

עיניה רועדות.

דמעה נושרת.

ישר לפי הילדה.

"עוד, אמא, עוד טיפה"

לוחשת הילדה.

אמא אינה שומעת.

מעין הדמעות של אמא הוא בלתי נדלה.

דמעותיה זולגות

אחת ועוד אחת

ועוד אחת.

פה הילדה קולט כל טיפה.

הילדה שותה

דמעת אם,

עוד דמעת אם.

האם בוכה,

הילדה שותה.

הילדה נרדמה.

הרכבת המשיכה לדהור.

הם הגיעו.

לאושויץ.

<>

טבעות העשן

עפו מעלה.

גבוה,

מאוד גבוה.

שם

אין

דמעות.

שם לא נשמע

קול צמא

של ילדה קטנה

בחיק אמה.

<>

הבהרה

א. בעקבות, דב אדלשטיין, ברל- מאושוויץ לקפריסין, תל אביב 2012, עמ' 61

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות למוטי לקסמן