יהדות, יצירה, אדם קורא חושב, יוצר על יהדות ועל בני אנוש שנוצרו בצלם אלוהים
פדיון בכור, טקס חסר משמעות? / סבא מוטי לקסמן, כפר סבא, ח בכסלו תשע"ד.
פדיון בן הוא טקס מוכר ביהדות.
המקור המקראי לכך, מבהיר, "כָּל־פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל־בָּשָׂר […] בָּאָדָם […] פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם […] וּפְדוּיָו מִבֶּן־חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ". [א]
למה צריך לפדות "כָּל־פֶּטֶר רֶחֶם […] בָּאָדָם"?
"קַדֶּשׁ־לִי כָל־בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל־רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם […] לִי הוּא". [ב]
עקרונית, הבכור מוקדש לעבודת אלוהים.
לאחר שבני ישראל חטאו בחטא העגל, נקבע שרק הלויים עוסקים בעבודת אלוהים בבית המקדש.
וכל הבכורים נפדים מקדושה זו, משוחררים מחובה זו.
אבל, האם כל אלה שעסקו בעבודת אלוהים, אכן, קדושים היו?
בואו נקשיב לישעיהו הנביא, "יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי". [ג]
הנביא ישעיהו מבהיר, באופן נחרץ, "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי־תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה". [ד]
אם לא כל אלה שעסקו בעבודת אלוהים אכן קדושים היו, ובית מקדש אינו קיים, לשם מה
לקיים את הטקס, פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם?
יאמרו אלה שמבינים, זו מסורת, מסורת זה דבר חשוב לזהותו של עם. מה עוד שאין שום נזק בנפדה, אז למה שלא נקיים שמחה נוספת לנולד?
אני אומר, אולי אפשר לבחון זאת אחרת, במקום למהר להרוס ולבטל לנסות לבנות מחדש?
המשמעות המקורית של הפדיון היא שחרור מחובה, שחרור מחובת שירות בבית המקדש.
כאשר אומרים פדיון, אחד המושגים הראשון שעולה הוא, פדיון שבויים.
מצווה חשובה מאוד ביהדות,
"פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים". [ה]
פניכם מביעות תמיהה, מה פתאום הַזָּה מוחי להעלות פדיון שבויים?
האם מישהו מאיתנו בשבי?
הרי אנו חופשיים לנוע ולעשות ללא הגבלה כמעט.
האומנם?
אם נתייחס לכך ברצינות, ולא כלאחר יד, יש מעט בני אדם חופשיים באמת, אם בכלל.
חלק גדול מבני האדם פועל מתוך שבי.
שבי אמרנו?
אכן כן.
בני אדם, לא מעטים, שבויים מאוד ברדיפה אחר רכוש, אחר ממון, אחר מעמד.
אחרים, שבויים על ידי אידיאולוגיות שמעדיפות קדושת מלים.
יש שבויים באמונה בקדושת אבנים, גם בקדושת אדמה.
כל אזיקי השבי האלה הם כבלים הם פיתיונות שמכוונים ובהרבה מקרים, מטים את פעולותינו, את מחשבותינו, את רצונותינו.
מטים את הבנתנו מהדבר החשוב ביותר לאדם והוא להיות אדם, כלפי כל אדם.
לראות ולהאמין שכל אדם יש בו קדושה ואסור בשם מילים, לשם אמונות או למען חפצים לפגוע בו.
להיות אדם, זה להיות פדוי מכבלים פנימיים וחיצוניים.
כבלים המונעים ממך להיות אדם.
ומפריעים לך להיות פשוט אדם.
והאם במקרה עלו מחשבות הזויות אלה במוחי הקודח?
לא, אני שומע הסתייגויות שונות מטקסים מסורתיים בשל קדמותם, בשל העדר המשמעות שלהם לחיים היום ועוד.
זה הניע אותי להציע משמעות נוספת לטקס פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם.
וודאי תאמרו, שאני נאיבי.
לא נורא, אני מודה.
בכל זאת, אולי אם נחשוב על משמעיות חדשות גם לטקסים קדומים,
משמעויות שמאפשרות לשמוח בטקס
גם לאחריו
גם לאחרים…
אמן, כן יהי רצון.
הארות ומראה מקום
א. במדבר יח, טו–טז.
ב. שמות יג, ב.
ג. ישעיהו א, יא.
ד. ישעיהו א, טו–יז.
ה. רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ח, הלכה י.