פרשת וירא, ביקורת לגיטימית

ביקורת על מנהיגים מותרת? / מוטי לקסמן, יא בחשוון, תשע"ד.
תארו לכם שבעמוד הראשון של "ישראל היום" תפורסם ביקורת ישירה על בנימין נתניהו, יש סיכוי?
השאלה אינה חדשה, ביקורת על מנהיג היא לגיטימית?
בתלמוד אנו מוצאים ביטויים השוללים כל אפשרות של ביקורת על דמות ציבורית במקרא, "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר ראובן חטא – אינו אלא טועה". [א] "כל האומר בני שמואל חטאו – אינו אלא טועה, […] כל האומר דוד חטא – אינו אלא טועה". [ב] "כל האומר שלמה חטא – אינו אלא טועה, […] […] כל האומר יאשיהו חטא – אינו אלא טועה". [ג] חבר הביע בפני תמיהה דומה, "נזכרתי שבמקרא אין ביקורת ישירה על האב הגדול אלא על הבן(ים). מדובר לא רק בשלמה וברחבעם אלא גם באהרון, האחראי למעשה העגל. אין עליו שמץ ביקורת אלא "במקרה" בניו מתו מוות מיסתורי, משמיים. האם יש עוד מקרים מלבד שלמה ואהרון ובניהם?". [ד]

האומנם, כל האומר "מנהיג חטא", טועה הוא?

פרשת השבוע, פרשת "וַיֵּרָא" ופרשת השבוע הקודם, פרשת "לֶךְ־לְךָ" מזמנות לנו הזדמנות הולמת לדון בכך.
בפרשת השבוע, פרשת "וַיֵּרָא", מתואר סיפור קצר שמעורר מחשבות רבות, "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא". [ה] אברהם אומר לשרה [ו] שתציג עצמה כאחותו.
למה?
לאברהם הסבר מעניין להתנהגותו, "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי". [ז] אברהם מבקש משרה אשתו שתאמר שהיא אחותו, מחשש לחייו הוא!!!
אלוהים פונה אל אבימלך מלך גרר באזהרה חמורה, [ח] "וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל־אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל־הָאִשָּׁה אֲשֶׁר־לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל". [ט] אבימלך מגנה בחריפות את אברהם, "וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. [י] סיפור די מוזר, בעיקר בהקשר לדמותו המנהיגה של אברהם.
סיפור מוזר זה הוא נוסח שני לסיפור קודם. [יא] הפעם לא נעסוק בסיפור כפול זה, שמעורר היבטים שונים, לא קלים. [יב] כעת מועלה סיפור זה רק בהקשר להבעת ביקורת על מנהיג.

לפני שנמשיך בדיון, איך אפשר לזהות ביקורת על דמות ציבורית בסיפור המקראי?
ביקורת על מנהיג, או ליתר דיוק על התנהגות של מנהיג במקרא אפשר לזהות בשלושה אופנים:
א. ביקורת ישירה מפי דמות אחת על התנהגותה של האחרת.
ב. ביקורת מפורשת על התנהגות המבוטאת על ידי המספר המקראי ולא על ידי דמות בסיפור.
ג. סיפור או אירוע שתכניו מעוררים ביקורת אצל הקורא בעבר או בימינו.

הביקורת על אברהם בפרשת "וַיֵּרָא", היא מפי דמות אחרת, מפי אבימלך מלך גרר.
יש להניח שגם קורא בן ימינו לא יתמוך בהתנהגות אברהם בסיפור זה.
המספר המקראי, במקרה זה, אינו נוקט עמדה ישירה.

בפתיח לעיון זה הבאנו מקור בתלמוד שיש בו שלילה של ביקורת על מנהיגות.
והנה, דווקא פרשנים מסורתיים, אינם מקבלים זאת ומבטאים אי-נחת מפורשת: "כאן לא נטל רשות אלא על כרחה שלא בטובתה"; [יג] "להפקיר אשתו מבלי לעמד בנסיון הריגת עצמו"; [יד] "אבל המלך הזה תם וישר גם אנשיו טובים, רק אברהם חשד אותם והיה אומר לכל אחותי היא". [טו] רבינו בחיי אף מפורש יותר: "הנה זה החטא שחטא אברהם בשוגג, הוא שעליו היה גלות מצרים, ובודאי היה חטא גדול שהביא אשתו הצדיקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בהש"י שיציל אותו ואת אשתו, ועוד שחטא בצאתו מן הארץ שנצטוה עליה מתחלה ויצא משם על אודות הרעב, והיה לו לבטוח בהש"י כי יפדנו ברעב ממות, ועל החטא הזה נגזר על זרעו גלות מצרים, כי במקום החטא שמה העונש". [טז]

והמקרא עצמו, האומנם הכתוב במקרא מאשש את האמירה "שבמקרא אין ביקורת ישירה על האב הגדול"?
נבחן מספר דמויות במקרא.

הראשון דוד המלך.
פרשת דוד, בת-שבע ואוריה החתי ידועה לרבים. [יז] סיפור זה, שוודאי מעורר ביקורת בעיני קורא בכל הדורות, כולל גם ביקורת ישירה ונוקבת שמובעת מפי נתן הנביא כלפי דוד, [יח] "וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד אַתָּה הָאִישׁ" […] מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי, אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן". [יט] אכן, ביקורת נוקבת וישירה ביותר על התנהגות האב המייסד של שושלת מלוכה, בית דוד.
מעשה זה של דוד "זוכה" לביקורת גם מפי הסופר המקראי: "וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה'". [כ] ביקורת מפורשת על התנהגות דוד בפרשת אוריה ובת שבע, מצויה בשלושת אופני הביקורת שמנינו לעיל. [כא] עניין אחר.
מלחמה מתנהלת בין מלכות דוד לבני עמון. [כב] על רקע מלחמה זו מתנהלת גם פרשת דוד, בת שבע ואוריה. נתמקד בפסוק המסיים את המלחמה: "וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל, וְהֶעֱבִיר אוֹתָם בַּמַּלְבֵּן, וְכֵן יַעֲשֶׂה, לְכֹל עָרֵי בְנֵי-עַמּוֹן". [כג] פירושו של פסוק זה, המתאר את ה"גמול" אותו קיבלו שבויי בני-עמון בעקבות המלחמה שהחלה ביוזמתם, לאחר פגיעת מלכם במשלחת הניחומים של דוד, אינו ברור כל צרכו. נראה, שדוד מעניש את בני עמון בדרך שנראית אלימה ואכזרית. בכל אופן, פרשנים אחדים מבינים בכך אלימות מיותרת וחריגה מצד דוד.
המקור הקדום ביותר להבנה כזו של הפסוק הם דברי יוסף בן-מתתיהו הכותב בהקשר זה "ואת הגברים השמיד מתוך עינויים, וכך נהג גם בשאר ערי העמונים, שלכד בכוח". [כד] תרגום יונתן לפסוק. [כה] מציע בסיפא: "וּגְרַר יַתְהוֹן בְּשׁוּקַיָא", כלומר, 'גרירת השבויים ברחובות'. [כו] סיפא זו שבתרגום יונתן הביאה רבים אחריו לקבל פרשנות דומה ולצטט את ניסוחו. יש פרשנים שמסתפקים בציטוט הסיפא מיונתן בתוספת תרגום; כך רי"ק, מטראני וגם כלי יקר. [כד] פרשנים אחרים, שמבינים את "מַלְבֵּן" ככבשן, מציעים לראות ב"הֶעֱבִיר אוֹתָם בַּמַּלְבֵּן" פעולה של שְׂרֵפת העמונים למוות (רד"ק, אברבנאל, בעל מצודת דוד [כח]).
רלב"ג ואברבנאל מעירים שהיו אלה ייסורים אכזריים ביותר. [כט] דוגמאות אלה משקפות תפיסה פרשנית הרואה במעשה דוד כלפי העמונים עינוי אכזרי, אפילו עד מוות.
במלים אחרות, תבוסה אינה מחייבת את המנצח לגרום סבל נוסף ועיוניים קשים. האין בכך ביקורת על התנהגות דוד בסיפור זה?

גם משלמה המלך, בנו של דוד, אין המקרא חוסך ביקורת.
בעקיפין בנו, המלך רחבעם, מציג תיאור לא מחמיא לתפקוד אביו המלך שלמה.[ל] אבל, המקרא אינו חוסך ביקורת ישירה גם על תפקוד שלמה המלך עצמו, הסופר המקראי אינו ממעיט בחטאיו של שלמה: "וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת ה' לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר". [לא] שני אבות, מייסדי המלכות, שהמסורת מייחסת להם הגות ושירה, הביקורת בסיפור המקראי, מובעת באופן ברור, ומפורש.

גם תפקודם של מנהיגים אחרים במקרא, זוכה לביקורת, הפעם נסתפק במה שהובא עד עתה.
כללו של דבר,במקרא אין מסתירים ביקורת על התנהגות של דמויות שונות, ויהא מעמדן בחברה או במסורת אשר יהיה, אבות ובנים.

אמנם, כפי שראינו בפתיחה, יש המסרבים לקבל זאת (גם בתקופתנו יש הדוחים כל ביקורת על דמות זו אחרת במקרא).
לגישתם, איך יתכן שאבות האומה ומלכיה יהיה בהם איזשהו רבב או כתם בהתנהגותם ובתפקודם?
ובימינו אנו, האם מנהיגות חסינה מתפקוד כזה או אחר שמחייבים ביקורת? האם המנהיגות מגלה סבלנות והבנה לביקורת על תפקודה???
לא רק מנהיגים, גם אנו נשים ואנשים מן השורה, האם אין אנו, בכוונה או בשגגה לא מתפקדים, לעיתים באופן לא ראוי?
האם יש בנו הכוח להקשיב לביקורת מוצדקת?

סופרי המקרא היו חכמים וגדולים יותר.
הם תארו בני אדם, בני אדם ולא משנה באיזה מעמד הם מכהנים.
כבני אדם יש להם מעלות גם יתרונות, אבל גם חולשות וחסרונות.
הסופרים המקראיים לא עשו כל ניסיון להסתיר או להתעלם מכך.
זו אחת הסיבות לגדולתו של המקרא.
מאדם לאדם
בשביל האדם.
אשרינו שזכינו בכך.

הארות ומראה מקום
[א] תלמוד בבלי, שבת נה, ב.
[ב] תלמוד בבלי, שבת נו, א.
[ג] תלמוד בבלי, שבת נו, ב.
[ד] אמר, שאל, אחד מידידי, עקיבא קונונוביץ, משורר בעל בלוג מעניין באתר בננות וגם בעל מספר ספרי שירה כמו, "האדם דיסלקטי", "הקולר והקול", "אברם, אברהם, אברם".
[ה] בראשית כ, ב.
[ו] לשרה עומדת זכות הסירוב???
[ז] בראשית כ, יא.
[ח] אלוהים, מעניין, פונה אל אבימלך מלך גרר, ולא אל אברהם.
[ט] בראשית כ, ג.
[י] בראשית כ, ט–יא.
[יא] "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ. וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. (יג) אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" (בראשית יב, יא–יג).
[יב] למשל, מעמד האישה, דמותו המורכבת של אברהם, פניית אלוהים אל אבימלך ולא אל אברהם.
[יג] רש"י לבראשית כ, ב.
[יד] רד"ק לבראשית כ, ב.
[טו] רמב"ן לבראשית פרק כ, ב.
[טז] רבינו בחיי לבראשית יב, יג .
[יז] שמואל ב יא, ב–כז.
[יח] בניגוד לטענת רבי שמואל בר נחמני הפותחת דיון זה.
[יט] שמואל ב יב, ז…ט.
[כ] שמואל ב יא, כז2. גם "אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' וְלֹא סָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּהוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי" (מלכים א טו, ה).
[כא] אגב, לסיפור דוד ובת שבע אין זכר בספר דברי הימים, האם ספר דברי הימים הוא בבחינת דגם מנחה ל"ישראל היום"?
[כב] שמואל ב י, א–יט; יב, כו–לא.
[כג] שמואל ב יב, לא.
[כד] יוסף בן מתתיהו, ב, 241.
[כה] "וְיָת עַמָא דְבַהּ אַפֵּיק וּמסַר יָתְהוֹן בִּמסָרִין וּבמוֹרְגֵי בַרזְלָא וּבמִגזְרֵי בַרזְלָא וְגָרַר יָתְהוֹן בְּשוקַיא" (יונתן לשמואל ב יב, לא).
[כו] כך הוא מתרגם את "וְהֶעֱבִיר אוֹתָם בַּמַּלְבֵּן".
[כז] בנוסחים שונים, גרירה בחוצות: רי"ק, מטראני, לשמ"ב יב, לא; כלי יקר, עמ' 240.
[כח] רד"ק מתייחס ללשון הכתיב: "במקום המולך, באש שהיו מעבירים בני עמון בניהם למולך" וגם ללשון הקריא: "שרפם במקום היו שורפין הלבנים" כמו כן הוא מביא את פירוש יונתן כלשונו (רד"ק לשמ"ב יב, לא) [רד"ק חוזר על ראייתו, שדוד מפעיל עינוי קשה, גם בהתייחסותו אליו בפירושו לספר עמוס, שם הוא מכנה את המעשה כמעשה הקשה ביותר שיש בו נקמה ובזיון: "והזכיר הקשה שבהם והוא על דושם בחרצות הברזל את הגלעד, שנאמר ויכם חזאל בכל גבול ישראל מן הירדן מזרחה את כל ארץ הגלעד […] היו עושין דרך נקמה ובזיון, היו מעבירין חרוצות הברזל על גופם כמו שדשין בהם את התבואה כמו שעשה דוד בבני עמון שנאמר וישם במגרה ובחריצי הברזל" (רד"ק לעמוס א, ג]. רלב"ג מפרש כך: "שהעביר אותם באש התנור שעושים שם הלבנים" (רלב"ג לשמ"ב יב, לא). הרמב"ן, בפירושו לויקרא יח, כא מזכיר את ענייננו ואומר: "ששרף אותן כאשר יעשו הלבנים במלבן". גם אברבנאל ובעל מצודת דוד מפרשים כך (אברבנאל, עמ' שנ; מצודת דוד לשמ"ב יב, לא).
[כט] "ששם העם אשר בה בזה המשפט, שיש בו אכזריות מה שלא יעלם […] והנה המגרה […] בהם הוא חותך מה שיחתוך […] ויש באלו הדברים מן האכזריות יותר מההריגה בחרב פיפיות" (רלב"ג לשמואל ב יב, לא). בסגנון די דומה אומר אברבנאל: "והם מיני עונשין ויסורין […] ואמר כל זה להודיע שהמיתם באכזריות רב" (אברבנאל, עמ' שמט).
[ל] "וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת הָעָם קָשָׁה וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ. וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּעֲצַת הַיְלָדִים לֵאמֹר אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים" (מלכים א יב, יג–יד).
[לא] מלכים א ג, ג.
ובפירוט מלא במלכים א יא, א–י שמסתיים באמירה חד משמעית: "וְלֹא שָׁמַר אֵת אֲשֶׁר צִוָּה ה'".