בננות - בלוגים / מוטי לקסמן / שבת זכור, לזכור את עמלק
יהדות, יצירה, אדם
  • מוטי לקסמן

    קורא חושב, יוצר על יהדות ועל בני אנוש שנוצרו בצלם אלוהים. בעל שני תארי מוסמך: סוציולוגיה, מקרא.

שבת זכור, לזכור את עמלק

 

 

 
גם כיום לזכור את עמלק? / מוטי לקסמן, לקראת שבת זכור, תשע"ב
מבוא
בני ישראל, היהודים מצווים למלא אחר תרי"ג מצוות [א]. שלוש מהן קובעות לזכור, לא לשכוח ולהכרית את זכר עמלק [ב].
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" [ג].
זוהי האסמכתא.
מקור זה מציין גם את השבת שלפני פורים בשם "שבת זָכוֹר", ובהתאם גם קריאה בתורה בספר שני[ד].
"להכרית את זכר עמלק" כך כתוב.
ובין דברים, שוודאי ידחו מצווה כזו, נאמר, "יהודי הוא מי שמגן על חלשים […] יהודים צריכים להגיע לשילוב עם העמים בקרבם הם חיים ושמור להם תפקיד מיוחד – להיות תמיד לצד החלשים" [ה].
ובכל זאת זה ציווי חד משמעי שמודגש היטב.
 
א. מצוות זכור
ציווי הנפתח במילה "זָכוֹר" ונחתם בשתי המילים המחזקות את הפתיח, "לֹא תִּשְׁכָּח", הוא בבחינת ציווי שכמעט אין להרהר אחריו.
במקרא נמצא יישום ציווי זה, באופן המפורש ביותר. שאול המלך נלחם בעמלק ומכריעו, הוא מותיר בחיים רק את "אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק" [ו]. על מעשה זה קוצף שמואל במלוא הזעם [ז].
אכן, הלכה נקבעה: "פרשת זכור חייבים לקרותה מדאורייתא, ואין קורין בה קטן למפטיר" [ח].
ומוסיפים על כך: "מעלה מיוחדת יש לפרשת 'זָכוֹר', שכן קריאת מצות מחיית עמלק מביאה ליראת שמים טהורה, ואנו מצווים לזכור ולמחות את זכר עמלק, ששמו להם למטרה להשכיח את התורה הקדושה מעם ישראל, ועד היום כאשר אדם מרגיש התקררות מהתלהבות מקיום המצוות, הרי שזה בהשפעתו של עמלק שהתחיל את המלחמה בעם ישראל דרך התקררות" [ט].
במלים אחרות, אין ספק, עמלק נתפס כאויב החמור ביותר שהיה לישראל.
 
ב. האם במלחמת עמלק יש בסיס לראותו כאויב החמור ביותר לישראל?
נשאלת השאלה, מה היה בעמלק שליו נגזר הדין לעולמי עד, האם לא חסרו אויבים ונוגשים לישראל?
מה לגבי המצרים, המואבים, העמונים, הפלישתים וגם הארמים, הבבלים, היוונים והרומאים?
על אף אחד מהם לא נגזר ציווי חמור כזה.
האם המסופר במקרא מאשש נוֹראוּת עמלק כאויב החמור ביותר?
נבדוק זאת, "דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו" [י], שלב אחר שלב.
עמלק הוא האויב הראשון שבני ישראל נתקלים בו לאחר צאתם ממצריים, "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם" [יא]. במלחמה זו בני ישראל בראשות יהושע, ובתמיכה הניסית של משה, שעל ידי הנפת ידיו גוברים בני ישראל ולהיפך. בסופו של הקרב, מוכרע עמלק [יב].
הפתעה מרעישה.
מיד לאחר תיאור ההכרעה, מופיעה אמירה אלוהית חמורה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" [יג].
יתר על כן, משה, בתודתו לאלוהים על הניצחון, חוזר על כך, "וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי. וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" [יד].
רגע, נא לעיין שוב, האם בתיאור הקרב יש זכר כלשהו לאירוע או למהלך שעשוי להבהיר או להצדיק אמירה קשה כזו?
אמנם, בחומש דברים מפרש הכתוב, "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים" [טו], אבל, כתוב זה הוא בבחינת הסבר או הצדקה לאחר מעשה [טז].
לפני שנעלה מחשבה אחרת, נבדוק מקרים נוספים בהם מוזכר עמלק.
ג. תיאור עמלק במקרא מציין את האויב הנורא ביותר?
המניע לכהונתו של אֵהוּד בֶּן גֵּרָא כשופט הוא התקפת אויבים: וַיְחַזֵּק ה' אֶת עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב עַל יִשְׂרָאֵל עַל כִּי עָשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה'. וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַעֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּירְשׁוּ אֶת עִיר הַתְּמָרִים. וַיַּעַבְדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה" [יז].
בתיאור זה, עמלק יחד עם בני עמון הם רק נספחים לעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב, שהוא הגורם המכריע בהתקפה ובשעבוד, לא עמלק.
גם בספור גדעון מופיע עמלק. "וּמִדְיָן וַעֲמָלֵק וְכָל בְּנֵי קֶדֶם נֹפְלִים בָּעֵמֶק כָּאַרְבֶּה לָרֹב וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר כַּחוֹל שֶׁעַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב" [יח]. שוב, עמלק הוא נספח.
כאשר גדעון מכריע את הקרב מוזכרים רק שְׁנֵי מַלְכֵי מִדְיָן אֶת זֶבַח וְאֶת צַלְמֻנָּע ושְׁנֵי שָׂרֵי מִדְיָן אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב, המוצאים להורג.
על מנהיגי עמון או עמלק לא נאמר דבר [יט].
פרט נוסף, "וַיָּמָת עַבְדּוֹן בֶּן הִלֵּל הַפִּרְעָתוֹנִי וַיִּקָּבֵר בְּפִרְעָתוֹן בְּאֶרֶץ אֶפְרַיִם בְּהַר הָעֲמָלֵקִי" [כ]. על שופט זה לא נאמר הרבה, אבל לנושאנו, הכתוב מוצא לנכון לציין מקום קבורתו דווקא "בְּהַר הָעֲמָלֵקִי".
עד כאן, עמלק אינו מתואר כצדיק תמים, אבל באף מקרה הוא אינו המוביל בקרב.
איזכור נוסף.
דויד, עוד לפני כהונתו כמלך נלחם. "וַיַּעַל דָּוִד וַאֲנָשָׁיו וַיִּפְשְׁטוּ אֶל הַגְּשׁוּרִי וְהַגִּזְרִי וְהָעֲמָלֵקִי כִּי הֵנָּה יֹשְׁבוֹת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מֵעוֹלָם בּוֹאֲךָ שׁוּרָה וְעַד אֶרֶץ מִצְרָיִם. וְהִכָּה דָוִד אֶת הָאָרֶץ וְלֹא יְחַיֶּה אִישׁ וְאִשָּׁה וְלָקַח צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וּגְמַלִּים וּבְגָדִים" [כא].
דויד מעורב בעוד התקפה מצד עמלק, "וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו צִקְלַג בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ אֶל נֶגֶב וְאֶל צִקְלַג וַיַּכּוּ אֶת צִקְלַג וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ. וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם" [כב].
האם שמת לב? "האויב הנורא" עמלק, אינו הורג, לוקח ביזה ושובה נשים וילדים בלבד!!!
דויד, לעומת-זאת, לאחר שהוא מגלה את הפשיטה, "וְהִנֵּה נְטֻשִׁים עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֹכְלִים וְשֹׁתִים וְחֹגְגִים בְּכֹל הַשָּׁלָל הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לָקְחוּ מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וּמֵאֶרֶץ יְהוּדָה. וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ" [כג].
עמלק "האויב הנורא" לא פגע בנפש, אבל, דויד, המלך הנבחר, מכה בהם כל הלילה.
עד כאן, האם בכל המקרים בהם מתואר עמלק, הוא "ראוי" לתואר "האויב החמור ביותר של ישראל"?
 
ד. פרשנות, לא להרוג את עמלק…
האם מחשבות אלה הביא פרשן לטעון כך?
"והא אמר ג' מצות נצטוו ישראל ואיני יודע אם להכרית זרעו של עמלק תחילה או לבנות בית הבחירה כשהוא אומר והניח לכם מכל אויביכם, הוי אומר להכרית זרעו של עמלק תחילה, ואם כן כיצד בנו את בית המקדש? הלא יואב החיה את הנקבות וכן מאגג יצא זרע שיצא ממנו המן, וצריך לומר דהאי להכרית היינו להכניע" [כד].
ובזמננו, "תמחה את זכר עמלק: כיום איננו יודעים מי עמלק, ורגילים לומר שכל מי ששונא את ישראל הוא עמלק או ניצוץ עמלק, או מזרע עמלק […] אנו מצווים לזכור בפֵּה, היינו בקריאה של פרשת "זכור את אשר עשה לך עמלק", אבל לבא להרג ולהשמיד את עמלק אי אפשר כי איננו יודעים מיהו עמלק" [כה].
האם לאור כל הנאמר, יש טעם להמשיך "לזכור בפֵּה, היינו בקריאה של פרשת "זכור את אשר עשה לך עמלק"?
יש טעם, כן יש טעם!
איך? מעט סבלנות, ברשותכם, עיון בהיבט חשוב נוסף.
 
 
 
 
 
ה. בני ישראל לפני מלחמת עמלק במדבר
בני ישראל עברו את הים ביבשה, נרעשו, נפעמו ומלאו אמונה, "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" [כו].
האומנם יראה ואמונה נטעו והשתרשו ממש בליבות בני ישראל?
מיד לאחר תום שירת הים של משה ומרים אחותו, "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה" [כז].
בני ישראל מתלוננים.
אבל, מים מרים אי אפשר לשתות, מכאן שתלונה זו נראית מוצדקת.
והנה כעבור זמן קצר, "וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" [כח].
זו תלונה מסוג אחר לגמרי. נוסח תלונה כזה מבטא חולשה רבה של אמונה, אם בכלל עדיין שורה אמונה.
דפוס תלונה זה אינו חד פעמי, הוא חוזר שוב כעבור זמן קצר, "וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה'. וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא" [כט].
הפעם גם בטחונו של משה מתערער, "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי" [ל].
לסיכום היבט זה, לפני התקפת עמלק במדבר, בני ישראל מגלים חולשה רבה באמונה באלוהים והעדר ביטחון במימוש מטרתם להגיע לארץ כנען.
 
נעיין בפרטים נוספים.
(א) "וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז אֶת עֲמָלֵק אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו" [לא]. עמלק הוא נינו של יצחק שגם בני ישראל הם הנינים ובני הנינים שלו…
(ב) בתיאור במקרא עמלק לא הושמד והוא חוזר ומופיע.
אמנם בספר דברי הימים כתוב שבִּימֵי יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה מולא הציווי במלואו, "וַיַּכּוּ אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" [לב].
אבל, כפי שאנו יודעים ממגילת אסתר, הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי הוא שר אצל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.
ואם לא שכחנו, אֲגַג היה מֶלֶךְ עֲמָלֵק, שבשלו נלקחה המלוכה מבית שאול והועברה לדויד.
והנה הָמָן הָאֲגָגִי, מזרע אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק, הוא שר נכבד…
וזמן מגילת אסתר הוא אחרי מלכות יהודה!
במלים אחרות, עמלק כעם לא הושמד.
הוא נעלם בקורות ההיסטוריה כמו בני עמים אחרים: כשדים, בבלים, אמורים ועוד.
 
ובכל זאת אנו מצווים לזכור את אשר עשה עמלק.
 
ו. ובכל זאת יש לזכור את אשר עשה ועושה עמלק…
הבאנו למעלה, "אבל לבא להרג ולהשמיד את עמלק אי אפשר כי איננו יודעים מיהו עמלק" [לג].
האם רק בשל הקושי לזהות את עמלק, איננו צריכים למלא אחר המצווה?
ואולי דווקא להעדיף את גישתו של אדלמן, שיש להימנע מאלימות בכלל [לד]?
ואם אין עמלק, אין אלימות, אין כאב, אין סבל?
לכן, השאלה אינה אם אלא איזה עמלק עלינו לזכור?
במקום לחפש עמלק חיצוני, שכבר נעלם מזמן מבמת ההיסטוריה, בואו נבדוק עמלק אחר.
עמלק כסמל.
עמלק כסמל לרגשות, לאמונות, לעמדות קשות ומכאיבות: קנאה, שנאה, יהירות, זלזול באחר; התעלמות מסבל של אחר; נטייה לחטא, לאלימות ולרוע.
עמלק כזה אינו מציין עם שנעלם אלא מצוי בכל.
"עמלקים" אלה, בצורה זו או אחרת, במידה זו או אחרת, מצויים בנפש כל אדם.
"עמלקים" אלה היטו את לב בני ישראל מאמונה במדבר, ובני ישראל סבלו, גם נענשו.
אכן, "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, זה אשר בתוך נפשך, בתוך אישיותך, בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר מידי פעם פגעת או לא התחשבת בכָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְלֹא הייתה בך יראת  אֱלֹהִים.
האם לא עדיף, אם לא להכריתם לגמרי, לפחות למזער אותם על ידי כוחות נפש ששואפים לטוב.
"שעיקר האויב הוא היצר הרע […] וכשמתגברין על כל הקליפות ממילא ניצולים מכל האויבים שכוחם רק על ידי כח הקליפות שנכנס מהם גם ללב ישראל" [לה] "הקליפות" הן "העמלקים" שככל נתגבר עליהן, ככל שנקטינן, נרבה את האור  גם את הטוב לכל אדם.
אז נאמר באמונה ובכוונה מלאה "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" ונדגיש, "יהודי הוא מי שמגן על חלשים", לא רק יהודי, "כל אדם"!
 
<><><> 
הבהרות ומראה מקום
א. "החובה בכלל של כל תריג המצוות מוטלת על כל אחד מישראל, אם על ידי הערבות שנתערבו ישראל איש בעד חברו, ולכן הוא מחוייב למחות ולכפות את מי שחייב לקיים בפועל ואינו מקיים, או על ידי קבלה על עצמו לעשות כל מה שנצטוינו בתורה, וקבלה זו היא על ידי קריאה בתורה אותן המצוות, שהרי זה כאילו עשאן" (אנציקלופדיה תלמודית כרך יב, [חובה מצוה ורשות] טור תרמז).
ב. "תרג: מצוות עשה – לזכור את אשר עשה לך עמלק.
תרד: מצוות עשה – להכרית זרעו שלעמלק.
תרה: מצוות לא תעשה – שלא לשכוח מעשה עמלק  (אתר,http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=1601).
ג. דברים כה, יז–יט.
ד. זו השבת השנייה מתוך ארבע שבתות בחדש אדר: "שְׁקָלִים", "זָכוֹר", "פָּרָה", ו"הַחֹדֶשׁ". שבת "שְׁקָלִים"היא השבת  שלפני ראש חודש אדר או בראש חודש אדר; שבת "זָכוֹר" היא לפני פורים; שבת "פָּרָה" היא השבת שאחרי פורים ושבת "הַחֹדֶשׁ" היא השבת שלפני ראש חודש ניסן או בראש חודש ניסן.
ה. מהגותו של מארק אדלמן, ממפקדי גטו ורשה והמרד בדניאל בלטמן, "יהודי הוא מי שמגן על חלשים", הארץ ספרים 29/02/2012, עמ' 9.
ו. "וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם. וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב" (שמואל א טו, ז–ח).
ז. "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל הֶרֶף וְאַגִּידָה לְּךָ אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֵלַי הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ דַּבֵּר. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁלָחֲךָ ה' בְּדָרֶךְ וַיֹּאמֶר לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת הַחַטָּאִים אֶת עֲמָלֵק וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם. וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'" (שמואל א טו, טז–יט).
ח. "יש אומרים כי פרשת זכור ופרשת פרה חייבים לקרותם מדאורייתא, ואין קורין בהם קטן למפטיר, ובני הישובים שאין להם מנין צריכין שיבאו למקום שיש מנין, ואם אי אפשר להם, לכל הפחות יקראו אותן בנגינות כראוי" (קיצור שולחן ערוך סימן קמ, ג).
ט.הרב מרדכי אליהו, "שבת 'זָכוֹר'", קול צופיך, גיליון 304.
י. משלי כה, יא.
יא.שמות יז, ח.
יב."וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי. וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק. וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב" (שמות יז, ט–יג).
יג.שמות יז, יד.
יד.שמות יז, טו–טז.
טו.דברים כה, יח.
טז.אגב, במקרא ישנן דוגמאות נוספות בהן כתוב מאוחר מוסיף פרטים שלא פורטו בתיאור המעשה המקורי, למשל "הבטחת" דויד ששלמה ימלוך אחריו; גם שם מעורר הדבר תמיהה.
יז. שופטים ג, יב–יד.
יח.שופטים ז, יב.
יט.שופטים ח.
כ. שופטים יב, טו.
כא. שופטים יב, טו.
כב.שמואל א ל, א–ב.
כג.שמואל א ל, טז–יז.
כד. ההדגשה היא של כותב דברים אלה, מ. ל.
ר' חיים פלטיאל לדברים כה, יט.
כה. הרב מרדכי אליהו, "שבת 'זָכוֹר'", קול צופיך, גיליון 304.
כו.שמות יד, לא.
כז. שמות טו, כב–כד.
כח. שמות טז, ב–ג.
כט. שמות יז, א–ג.
ל. שמות יז, ד.
לא. בראשית לו, יב.
לב. דברי הימים א ד , מג.
לג. נא לעיין בהערה כה.
לד. לעיין בקשה בהערה ה.
לה.ר' צדוק הכהן מלובלין – פרי צדיק שמות פרשת זכור.

 

 

 

2 תגובות

  1. חנה טואג

    היי מוטי תודה על המאמר המלומד
    לפי הקבלה ופנימיות התורה עמלק הינו בחינה או מדרגה פנימית או קליפה – קליפת עמלק ,והוא כינויו של היצר הבולעני האגואיסטי שבתוכנו שאינו מהסס לרמוס להרוג לדכא על מנת למלא את תיאבונו שאינו יודע שובע
    עמלק אפוא פרושו- על מנת לקבל
    לכן מצווה גדולה לרכוב עליו , למגר ולהשמיד את הרע הזה בתוכנו המזנב בחלשים – בנו ובחולשותינו
    סוף שבוע נפלא

  2. עקיבא קונונוביץ

    מוטי, תודה על מאמרך. למדתי הרבה,ומה שהפתיע אותי יותר מכול דבר הוא שעמלק הוא אחד מצאצאי יצחק, כלומר מצאצרי אברהם אבינו.
    המשך להעשיר אותנו. לילה טוב.

השאר תגובה ל עקיבא קונונוביץ ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות למוטי לקסמן